הציבור הרחב נוהג להשתמש במונח "הסכם ממון" כדי לתאר כמעט כל הסכם שעורכים ביניהם בני זוג, אולם מבחינה משפטית, הסכם ממון הוא רק הסכם שחל עליו חוק יחסי ממון, וכל הסכם אחר בנושא כלכלי הוא פשוט הסכם רגיל.
לאבחנה בין השניים חשיבות רבה, מאחר שעל-פי חוק יחסי ממון, ברגע שהסכם בין בני זוג נופל תחת הקטגוריה של "הסכם ממון", אין די בחתימתם על ההסכם כבהסכם רגיל. כתנאי לתוקפו של הסכם זה וכדי לאפשר את אכיפתו, הם נדרשים לתאם דיון בבית המשפט לענייני משפחה, במסגרתו השופט יוודא כי הם מבינים את ההסכם וחותמים עליו מרצון חופשי, יאשר אותו וייתן לו תוקף של פסק דין.
האבחנה בין הסכם כלכלי רגיל עליו חותם זוג נשוי, לבין הסכם ממון, אינה פשוטה. בשבוע שעבר דן בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, בהסכם עליו חתם לפני שנה זוג העומד כעת בפני גירושים.
ההסכם, שלא הוגש בשעתו לאישורו של בית המשפט, קבע כי חברה שהקים הבעל שייכת לו בלבד, ואילו עסק שהקימה האישה שייך לה בלבד, על אף ששניהם הוקמו במהלך הנישואים. מאחר שהחברה מצויה בקשיים כלכליים וחובות, הבעל טוען כעת כי להסכם ביניהם אין תוקף, בהיותו הסכם ממון שלא אושר, ולכן לטענתו, הן רווחי העסק והן חובות החברה צריכים להתחלק בין הצדדים.
בית המשפט סקר בהרחבה את ההבדלים בין הסכם ממון, שתלוי באישור בית המשפט, לעומת הסכם רכוש רגיל, והגיע למסקנה כי ההבדל העיקרי מגולם בשאלה, האם להוראות הרכושיות בהסכם יש תחולה ותוקף גם במשך הנישואים, ואז מדובר בהסכם רגיל, בדומה לחוזה בין שני אנשים שאינם נשואים - או שההסכם צופה פני עתיד, ונועד להשפיע על אופן איזון המשאבים בעת פקיעת הנישואים (עקב פרידה או מוות), תכונה שהופכת אותו להסכם ממון.
כך לדוגמה, אם בעל רוכש מכונית בכספי הצדדים ורושם אותה על שם האישה, שווי הרכב יתחלק בין הצדדים בעת גירושים. אם הבעל צירף לרכב פתק, ובו כתב: "לאשתי האהובה, מתנה ליום הולדתך", הרי שלפנינו הסכם מתנה, שאינו הסכם ממון, מאחר שהמתנה נתנה על אתר, ושווי הרכב יכנס במלואו לכיס האישה בעת הגירושים.
לעומת זאת, אם הצדדים חתמו על הסכם, על-פיו הרכב יהיה בבעלות בלעדית של האישה אם וכאשר הצדדים יתגרשו, אזי מדובר בהסכם ממון, שעליהם לקבל את אישורו של בית המשפט לגביו, כדי לתת לו תוקף בעת הגירושים.
במקרה הספציפי שנדון כעת, התנהלות כלכלית בלתי אחראית מצד הבעל היוותה מקור למתח קשה בחיי הנישואים של הצדדים לכל אורכם. הוא הקים חברות מבלי שידע לנהלן, לא דאג לגביית כספים מסודרת מלקוחות, וצבר חובות מול ספקים וגם בחשבונות הבנק.
עקב התנהלותו, הבעל כבר הגיע פעם אחת לפשיטת רגל, ולכן את החברה הבאה שהקים, דאג לרשום מבחינה פורמלית על שם האישה. האישה מצידה הקימה עסק משלה, אותו היא ניהלה בהצלחה, אך מצאה את עצמה שוב ושוב נאלצת להשקיע את הרווחים מהעסק בכיסוי חובות שיצר הבעל, עד שנשבר לה.
האישה הציבה בפני הבעל אולטימטום: לסגור את החברה המפסידה - או להעביר אותה לאחריותו הכלכלית הבלעדית. ההסכם, עליו חתמו הצדדים לדרישת האישה, קבע חלוקה מיידית של החברה והעסק, גם אם הצדדים נשארים נשואים, ולא נועד למקרה של גירושים עתידיים. לכן בית המשפט קבע כי החוזה אינו הסכם ממון, וכי שווי החברה והעסק לא ייכללו במסגרת איזון המשאבים שייערך בין הצדדים כעת, בשעה שהחליטו להתגרש.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.