קולם של נפגעי תקיפה מינית בחברה החרדית לא נשמע

לו היה שואל אותי מאן דהוא לפני עשר שנים האם אני אסכים לספר שנפגעתי מינית כנער, הוא לא היה זוכה לתשובה. כי תשובה, ואפילו שלילית, פרושה להודות שנפגעתי, להודות שאני פגוע. ואני גבר שהביטחון העצמי שלו פגוע, אז זה הדבר האחרון שאני הייתי עושה.

הסיבה שבגללה התחלתי לדבר ולספר את הפגיעה היא בעקבות בקשה של כתב באתר "כיכר השבת", שביקש ממני בשיחת טלפון לאתר לו נער שנשר ונפגע מינית, שיספר את סיפורו למול המצלמה.

אני לא אשכח: הייתי בנסיעה בין-עירונית, ורק נס משמיים גרם לכך שלא סיימתי את חיי באותו הרגע בתאונה. התגובה הספונטנית שלי הסגירה אותי - "תגיד, אתה נורמלי?", צעקתי על הכתב, "לבקש מנער בן 16-17 לחשוף את הפגיעה שלו? אני בן 46, ואני לא מסוגל לעשות את זה. מנער צעיר אתה מבקש לעשות את זה?". הכתב הבין ששגה, ואם הוא לא הבין, הוא הבין שהוא נגע בנקודה רגישה שהביאה להתפרצות הר געש. הוא ביקש סליחה, וסיימנו את השיחה.

אבל לשמחתי הוא לא ויתר, אלא חזר אחרי כמה שעות, פתח בהתנצלות ואמר לי בערך כך: "אתה מבין שאני לא מבין מה זו פגיעה. אתה לא יכול לדרוש ממישהו להבין מה היא פגיעה, אם אתה לא מסביר לו מה היא פגיעה". זה היה הרגע שבו הבנתי שחייבים לדבר. לקח עוד זמן עד שקיבלתי אומץ, פתחתי מעט את סגור ליבי ודיברתי.

לצערי - ואני אומר זאת בכאב גדול - אני מרגיש כמו הסבתא שלי אחרי מלחמת העולם השנייה. השאלות שאני נשאל כאשר אני מדבר, מסגירים את העולם שאני חי בו. אין כמעט אדם שמצליח להבין, שלמרות היותי אב לעשרה ושותף גאה לרעייתי בגידול שישה ילדי אומנה, אני עדיין מרגיש פגוע ומשלם יום-יום מחיר יקר על הפגיעה. אני נותרתי מהפגיעה הזו נכה לכל החיים, מבלי לדבר על התקופות הסוערות בהן הקושי היה גדול יותר. דווקא עכשיו כשנראה היה שהכאב קהה, אני מבין כמה הוא גדול.

מי שמכיר אותי לא יאמין כמה הערך העצמי שלי פגוע עד היום הזה. למרות שאני יודע להעריך את פועלי בקרב נערים נושרים ובעולם הישיבות החרדי, עדיין לאחר כל הרצאה אני לא בטוח אם דיברתי טוב, אם אני הבהרתי את עצמי כראוי. אני מוצא את עצמי מתמודד למול כל קושי בפחד נורא, לא מסוגל לנהל משא-ומתן, לא מסוגל לומר לא יכול, ומוצא את עצמי משלם על כך מחירים יקרים.

הבוסים שלי במשך השנים הם העדים על כך שאני מבטיחן גדול, אבל לא מצליח לעמוד בהתחייבויות. כי אני פשוט לא יודע לומר לא. הביטחון העצמי שלי נפגע ברמה שאינני מסוגל לעמוד על שלי, ואפילו בדברים פעוטי-ערך.

הסיבה היחידה שאני מגלה את צפון-ליבי היא שקולם של הנפגעים לא נשמע. ואני מבקש להשמיע את קולם. פגשתי בשנתיים האחרונות מאות נפגעים, וכולם סיפרו לי על ההתמודדות הקשה שיש להם בחלק הכלכלי של החיים. גם לאחר טיפול ארוך ומייגע הם עדיין נושאים בקרבם האשמות עצמיות, שאלות בזהות המינית, קושי בתפקוד המיני. הכואב ביותר תחושת הבדידות שמעיקה עליהם, שמלווה בייסורי מצפון - אולי אני אשם, אולי בגללי זה קרה.

המוח שלנו זוכר את הטוב, שוכח את הרע, אבל רע שמעורב במעט טוב, הוא מתקשה לשכוח. ומה לעשות, לגוף שלנו יש תגובה ספונטנית למגע, והוא מרגיש תחושת עונג, גם אם היא באה מכוונות זדון. היכולת שלנו לשכוח את הטראומה היא בלתי אפשרית, כי הזיכרון מבולבל בין הטוב לרע. זה מה שגורם לנפגע להרגיש אשם. ומכאן מגיע הכאב הגדול, כאשר הפוגע מכחיש, כי זה הופך את הנפגע לאשם.

יש לי חלום שכאשר האנושות תדע מה גורמת פגיעה מינית, אולי יהיה פחות פוגעים. הלוואי.

הכותב הוא רב כפר הנוער זוהרים