פוליטיקאים: הגיע העת להפסיק עם ההבטחות ולהתחיל לדבר על ערכים

בשבוע שעבר הזדמן לי לשמוע ברדיו דיון בין אברי גלעד לפרופ' אסא כשר, בשאלה: האם יש לדרוש מפוליטיקאים לקיים את הבטחות הבחירות שלהם, כאילו מדובר בחוזים עסקיים? כולנו חשופים לתרבות התקשורתית שבה כתבי חדשות דוחקים פוליטיקאים לפינה, במטרה לחלץ מהם הבטחות לציבור, כאילו מדובר בתחרות: מי יצליח 'לסחוט' את ההבטחה השערורייתית ביותר?; ומנגד, הפוליטיקאים 'שולפים' הבטחות שלא יקוימו לעולם, ביניהן אפילו מחוות פיזיות בוטות (מישהו כאן זוכר שפם מפורסם שגולח כאות לכוונותיו הרציניות של בעליו?).

התופעה מזכירה לי אינספור מקרים בהם הפצירו בי עמיתיי באוניברסיטה להבטיח דבר מה - לא לקצץ משרות אקדמיות, כן להגדיל תקציבים, לסייע בקידום או בקבלה ללימודים או לעבודה, לקדם תחום מסוים... הבטחות, הבטחות, הבטחות. מה עומד מאחורי הצורך הבוער כל כך בהבטחות?

מי עוד הפציר בי להבטיח? "אבא, תבטיח לי שלא תמות..." לפני שנים רבות, כשעוד הייתי אב צעיר, ביקשו ממני ילדיי, כל אחד בתורו, בסביבות גיל שלוש, שאבטיח להם לא למות. מובן שהבטחתי, אף שידעתי היטב שאני משקר. עשיתי זאת כדי להפיג את חרדתם, ומפני שידעתי שבאותו שלב אין הם מסוגלים להבין את מורכבות החיים. הם היו זקוקים לתשובה ברורה כדי שיוכלו להירדם בלילה, ואני נתתי להם אותה - על אף החשש הבלתי נמנע שקינן בי, שאני עלול להביא על ילדיי שיעור נורא במיוחד (אם לרוע מזלנו לא אצליח לקיים את הבטחתי...).

אך חברי הסגל האקדמי והמנהלי באוניברסיטה אינם פעוטות, ולכן אינני מבטיח להם הבטחות רק כדי לשכך את חששותיהם. במקום זאת אני מדבר על עמדות, על ערכים, על חזון. אני מדבר על כוונות, על השלכות, ועל מה שנעלם מעינינו. ואני שואל אותם על דאגותיהם ומניעיהם. מדוע חשוב להם כל כך שאבטיח? מה הציפיות שלהם ממני? ואיך הם ירגישו אם בסופו של דבר איאלץ לשנות את דעתי בעקבות אירוע בלתי צפוי?

אני מאמין שערכים ועמדות חשובים בהרבה מהבטחות. ערכים ועמדות הם מורכבים הרבה יותר, ויש בהם מגוון של רמיזות ומשמעויות, בעוד שהבטחות נועדו אך ורק להפיג חששות. במה מועילות ההבטחות אם אין כל ודאות שנוכל לקיים אותן? לכן אני מבטיח רק דברים ודאיים. אף שאיני יכול להבטיח שלא אמות, אני יכול להבטיח שתמיד אוהב את ילדיי. וכך אני מבטיח שאוביל את אוניברסיטת בן-גוריון ביושרה וביושר, למען טובת הנגב ומדינת ישראל. אני מבטיח להדגיש ולקדם את תפקיד המחקר בבניית עתידנו. אך איני מבטיח שאעסיק אנשים מסוימים או אממן יחידה כלשהי.

כמה טוב היה זה עבורנו כמדינה, לו מנהיגינו היו מפסיקים לפזר הבטחות ריקות, כאילו היינו פעוטות רכים בשנים, ומתחילים, במקום זאת, להציג בפנינו כוונות מבוססות-ערכים. גם הדיון התקשורתי היה הופך לרציני יותר, אם כתבי החדשות היו חדלים מלשאול שאלות שטחיות על 'הבטחות' לכאורה, ובמקום זאת דורשים ממנהיגינו לשרטט את העתיד שהם רואים לנגד עיניהם. ואם כתב ממש חייב לשאול על 'הבטחה', אני מציע את השאלה הבאה: "האם אתה מבטיח להציב את צורכי המדינה לפני צורכי המפלגה שלך וצרכיך האישיים?" את התשובה לשאלה הזאת אני כבר מחכה לשמוע.

הכותב הוא נשיא אוניברסיטת בן-גוריון בנגב