האפליה על בסיס לאום היא אחד הגורמים ליצירת פערים בישראל

חדשות טובות! נמצא פתרון לבעיית התעסוקה בחברה הערבית, לפערים ולאפליה כלפי ערביות וערבים בשוק התעסוקה. ככה, לפחות, אפשר לחשוב אחרי צפייה בפרסומת שהוציאו לאחרונה משרד הפרסום יהושע TBWA ואתר האינטרנט ג'וב מאסטר. בפרסומת נראה השחקן הישאם סלימאן, כשהוא אומר למצלמה, בנימה נוגה ומבטא כבד: "במשך שנים לא הצלחתי להתקדם בקריירה. למה? בואו, נו, לא צריך להגיד... זה רק בגלל שאני... לא הכרתי את ג'וב מאסטר!!". גיחי.

מדהים! לא אפליה, לא גזענות, לא פערי ייצוג בענפים השונים - הוא פשוט לא הכיר את ג'וב מאסטר. כל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לצמצם את הפערים בין החברה הערבית והיהודית בישראל הוא שהערבים והערביות יסתייעו בג'וב מאסטר כדי למצוא עבודה. בקטנה כזה. איך לא חשבנו על זה קודם?

אני בטוחה שהפרסומאים שחשבו על הפרסומת חסרת הטעם הזו משוכנעים שהם גאונים, ושהדאחקה המשרדית הגזענית שלהם ראויה להפוך לפרסומת, ומה אנחנו כבדות ומבאסות. ובכן, היא לא. לא כשזה מגיע לנושא כל-כך קריטי וכל-כך כואב.

האפליה על בסיס לאום היא אחד הגורמים ליצירת פערים גדולים בישראל בין יהודים לערבים בשיעורי האבטלה, בתחומי התעסוקה וברמת ההכנסה. אפשר להגיד שבישראל מתקיימות שתי כלכלות באותו מרחב: האחת כלכלה יהודית מפותחת, מתקדמת ודוהרת קדימה - והשנייה כלכלה ערבית שמפגרת אחרי זו היהודית ופחות מפותחת משכנתה, אשר סובלת מאפליה מוסדית במשך שנים ארוכות.

אני לא ממציאה או מגזימה - כל אלה מגובים בנתונים שמשנה לשנה נראים פחות ופחות טוב: ממצאי הסקר החברתי האחרון של הלמ"ס מגלים כי האוכלוסייה הערבית בישראל סובלת מרמת תעסוקה נמוכה יותר ומתעסוקה איכותית פחות. באופן כללי, הציבור הערבי מועסק הרבה פחות מזה היהודי, ואם נהיה אפילו יותר ספציפיות: שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בישראל בכוח העבודה הוא מהנמוכים ביותר בעולם.

לפי דוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, השכר הממוצע של גברים ערבים בשנת 2018 היה 8,829 שקל - נמוך בכ-60% מהממוצע הארצי שעמד על 14,206 שקל לחודש. אצל נשים ערביות השכר הממוצע היה אפילו נמוך יותר - 6,296 שקל בלבד מול למעלה מ-9000 שקל לחודש בממוצע הארצי.

עוד עולה מהדוח כי החברה הערבית "נהנית" מייצוג יתר בענפי עבודה בהם השכר הוא נמוך מהממוצע: בינוי, חינוך, מסחר סיטוני וקמעונאי, שירותי תחבורה ועוד. בענפים בהם השכר גבוה מהשכר הממוצע, שיעור העובדים הערבים נמוך מהממוצע הארצי. בהייטק ערבים מהווים כ-4% בלבד מכוח העבודה.

התוצאה? 45.3% מהמשפחות הערביות חיות מתחת לקו העוני, לעומת 13.4% מהמשפחות היהודיות - פער של 31.9%.

אחת הסיבות המרכזיות לפער הזה הוא אפליה גזענית כלפי ערביות וערבים המושרשת בחברה בישראלית בכלל ובשוק העבודה בפרט. מחקר חדש שפורסם לאחרונה בדק את השילוב של מועסקים ערבים במשק הישראלי דרך הפרספקטיבה של פסיכולוגיה חברתית, ומצא כי 45% מאקדמאים הערבים כלל לא מגישים מועמדות למשרות במשרד יהודי - בגלל ההנחה שגם ככה לא יקבלו אותם וחוסר רצון להיות הערבי או הערבייה היחידים במשרד במקרה שכן.

ההימנעות הזו, ככל הנראה, מוצדקת: לפי הדוח השנתי של היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות שיצא במהלך 2019, הערבים הם אחת משתי האוכלוסיות המופלות ביותר בישראל (השנייה, כמה לא מפתיע, הם יוצאי אתיופיה) - 32% מכלל התלונות שהגיעו ליחידה על אפליה מגיעות מהחברה הערבית - כ-20% מהן נגעו ספציפית לאפליה בתעסוקה.

אני בטוחה שאף אחד בג'וב מאסטר ומשרד הפרסום לא חושב שעוני ופערים חברתיים זה נושא לבדיחות, נותר רק לתהות למה הם חושבים שהגזענות והאפליה שממובילות אליהם דווקא כן.

הכותבת היא עיתונאית ופעילה חברתית