באופן אבסורדי, הצלחתו של החמאס תהיה גם סופו

לסבב האלים שפרץ בין ישראל לתנועת החמאס, תהיה הפעם נקודת יציאה תקדימית. בשונה מהפעמים האחרונות בהן התלקחה האש בין ישראל לארגון הטרור האסלאמי וכבתה בצורה מלאכותית, הפעם התוצאה צפויה להיות שונה חד משמעית.

במונחים הלקוחים מזירת האגרוף, זה לא יהיה עוד "ניצחון ישראלי דחוק בנקודות", וזה לא יהיה עוד אירוע של "הצלת החמאס מחיסול באמצעות הגונג המצרי", כלומר, לא תהיה כאן תוצאת תיקו; או שמדינת ישראל הריבונית תכריע את הארגון הזה או שתנועת החמאס תצא כשידה על העליונה.

מדוע? רמת התעוזה של הארגון שלא ידענו כמותה, רמת האיום שהוא מייצר וה"חדשנות" ביצירת המשוואות כגון: החיבור בין החמאס ל"מגן ירושלים", החיבור בין האזהרה למימושה - הן בבחינת איום משמעותי על ההרתעה הישראלית.

חמאס החליט להתנהג הפעם כחיזבאללה; מנהיגיה, כנסראללה בשעתו, איימו באולטימטום ומשזה לא נענה על ידי ישראל - הם מימשו את האיום והחלו לירות לעבר בירת ישראל בתעוזה מסוכנת וחסרת תקדים.

החמאס בהחלט מאמצת את דפוסי ההתנהגות של חיזבאללה, לאמור, אין מאיימים אלא אם כן מתכוונים לממש את האיום. האולטימטום שהתנועה הציבה לישראל בדבר "הגירוש של היהודים משכונת שייח' ג'ראח", ו"הוצאת כל כוחות הביטחון מהמקומות הקדושים", וכן "שחרור הכלואים הירושלמים שנעצרו במהלך הימים האחרונים" - הוא תקדים במשוואות ההרתעה ההדדית בין ישראל לארגון הטרור האסלאמי.

אוי, כמה שאבו מאזן מייחל שהדבר הזה לא יקרה. הוא מעולם לא היה אוהד הצד הישראלי כפי שהוא היום.

נכון, ברקע הדברים מצוי המאבק הפנים פלסטיני בשיאו. "אמנם ביטלת את הבחירות יא אבו מאזן", מטיפים לו סנוואר והניה, "אבל את התוצאות תקבל בכל מקרה". החמאס החליטה להשתלט על הרחוב הפלסטיני ולהעמיד את הפת"ח באור חיוור של חוסר רלבווטיות, ויש להודות שהדבר נעשה בהצלחה די גדולה המאיימת על יציבותה של הגדה המערבית. הפת"ח נעלם מחברון ומשכם הדגלים הירוקים של החמא"ס תפסו את מקומם. כן, גם בגדה קיימו ריקוד דגלים.

לראשונה מאז הקמתה ב-1987 מקבלת תנועת החמאס לגיטימציה להוביל את הציבור הפלסטיני כולו אלי עימות אלים עם ישראל. יחד עם זאת, החמאס נוטלת במקרה זה הימור מסוכן באשר לאופן והצורה שבה היא תצא מהסבב האלים הזה.

גם הזווית הפוליטית הישראלית נכנסה לתוך המשחק. החמאס מפרשת את הכאוס הפוליטי בישראל כדבר המשדר חוסר משילות וכעיתוי אידיאלי לפגיעה בכוח ההרתעה של צה"ל. הערכת החמא"ס היא שממשלה חלשה, רדופה וחסרת גיבוי לא תאפשר לצה"ל לפעול במלוא הכוח.

גם רמיזותיו האחרונות של בית הדין הבינלאומי בהאג אודות שיפוט אפשרי של קציני צה"ל שחשודים "בפשעי מלחמה" במערכה מול תושבי עזה, עלולה לרפות את ידיהם של העושים במלאכה ומשום כך גם התגובה הישראלית הפעם לא תהיה קשה במיוחד.

לרוע המזל, המבוגר האחראי שתמיד נכח בשטח בעת משבר כזה (מצרים, ארה"ב, האיחוד האירופי), נעלם. ג'ו ביידן אמנם משגר מסרים ממרחק רב, אבל בהחלט מורגשת היעדרותו של נשיא מצרים עבד אל פתאח סיסי שיאיים על שני הצדדים ויש חשש שעד שהוא יתעשת וישמיע דברו הנזק כבר ייגרם.

באופן אבסורדי, הצלחתו של החמאס תהיה גם אחריתו. אם הוא לקח דוגמה מחיזבאללה שיזכור גם לקח אחר הקשור לארגון השיעי הזה: השיא של תקופת ההרתעה של ישראל מול גורם ערבי כלשהו נשבר בדרום לבנון. 15 שנה חושש חיזבאללה לייצר סבב לחימה בעיקר בשל החשש מהנזק שייגרם. המכה הישראלית בעזה חייבת להיות כזו שלקח חיזבאללה של החמא"ס יילמד, אבל רק בשלמותו.

הכותב הוא מרצה באקדמית גליל מערבי. בעבר מושל ג'נין ובית לחם וראש התיאום הביטחוני הראשון עם הפלסטינים בתקופת אוסלו