המתיחות הביטחונית: היחלשות החוסן הלאומי מהווה איום על מרקם החיים במדינה

מדינת ישראל נכנסה לסבב הלחימה הנוכחי בעיצומו של משבר רב-ממדי חריף. מצב זה מציב סימני שאלה על הכיוון והדרך המיטביים להתמודדות עם המצב העכשווי ועל יכולתה של החברה בישראל לגלות חוסן חברתי גבוה, שכה נדרש במצבי משבר וחירום.

שורת מחקרים שעשינו מצביעה על כך שהחוסן החברתי של החברה נפגע משמעותית בשנה האחרונה בשל הפנדמיה המתמשכת. חוסן חברתי מתייחס ליכולת של חברה/מדינה לעמוד בהצלחה מקסימלית במשבר ולהתאושש ממנו במהירות האפשרית. חוסן חברתי בא לידי ביטוי בדרכים שונות כמו: מורל, תחושת שותפות, תמיכה במנהיגים, תחושת לכידות, נכונות להקריב בשעת הצורך, נכונות לתרום ולעזור, מוטיבציה להתנדב, וזו רשימה חלקית בלבד.

חוסן חברתי משתנה לאורך זמן בהתאם למצב המתגלגל ומושפע מגורמים רבים לרבות אמון במנהיגות, במוסדות המדינה ובחברה האזרחית ומרמת הפטריוטיזם. בשעת מלחמה היבטים אלה באים לידי ביטוי ביתר שאת, לאור העובדה המצערת שמלחמה כרוכה בקורבנות ובנפגעים.

סבב הלחימה הנוכחי (שמשכו והיקפו אינם ברורים בשלב זה), פוגש את החברה בישראל במצב מאתגר בכל הקשור לחוסן החברתי (הלאומי). מספר סיבות בולטות המאיימות על החוסן החברתי בישראל הנן:

ישראל, כמו רוב מדינות העולם, נמצאת לאחר התמודדות ממושכת עם משבר הקורונה, שהשלכותיו תקפות גם כיום. זהו משבר רב-ממדי - פוליטי, חברתי, בריאותי וכלכלי.
החברה בישראל מפולגת במידה רבה מאוד (יעידו על כך 4 סבבי בחירות, בזמן קצר, שלא הביאו עד כה להקמת ממשלה יציבה). הפערים הקיימים בין "השבטים" בחברה הישראלית (יהודים-ערבים, חילונים-דתיים, תומכי ימין-שמאל, עדות שונות, מצב סוציו-כלכלי ועוד) מצביעים על אי הסכמה הכוללת, למרבה הצער, אף ביטויי אלימות מסוכנת.

המשבר, עוד לפני סבב הלחימה הנוכחי, מאופיין בחוסר אמון גבוה במנהיגות מצד אחוז ניכר של האוכלוסייה בישראל.

קיימת אי הסכמה ניכרת אודות סדר העדיפות והפרופורציה הנכונים להשקעה של תקציב המדינה (בתחום הבריאות, החינוך, הישיבות, ההתנחלויות, הקטנת פערים, ועוד).
קיימת מחלוקת אודות הכיוון ההולם במובן הערכי (לדוגמה, האיזון בין הרשויות השופטת, המחוקקת והמבצעת), שבאה לידי ביטוי בולט, בין היתר, בוויכוח על הלגיטימיות של ראש ממשלה הנאשם בפלילים.

הפגיעה בחוסן הלאומי באה לידי ביטוי מוחשי בעקבות האסון במירון. מחקרים מישראל ומהעולם מצביעים על לכידות חברתית הגוברת משמעותית בעקבות אסון. לכידות זו אפיינה את החברה בישראל בכלל מצבי המשבר אותם חווינו מאז קום המדינה. גם בעקבות האסון במירון ניתן היה לזהות סימנים היכולים להעיד על לכידות זו, כדוגמת התורים שנצפו במרכזים לתרומת דם, פתיחת בתיהם של ערבים ישראלים לנפגעים מהאוכלוסייה החרדית על מנת למנוע מהם לחלל שבת ועוד. יחד עם זאת, ראינו לראשונה גם ניצנים של חוסר לכידות בעקבות המשבר. ביטויים כדוגמת "זה קרה להם ולא לנו...."; "אין אנו מרגישים מחוברים אליהם....."; "זה לא נוגע לנו..." ועוד רבים אחרים שהושמעו ונכתבו במדיה החברתית, מצביעים על ריחוק בין חלקים בחברה הישראלית, אפילו בעת משבר. דוגמה קשה היא העימותים עם ערבים אזרחי ישראל בעת האחרונה.

היחלשות החוסן החברתי מהווה איום על מרקם החיים במדינה שהינו חיוני להבטחת היכולת להתמודד בהצלחה עם כל איום העומד בפנינו. האחריות מוטלת על כולנו, מנהיגים והחברה האזרחית כאחד, לתרום מיכולתנו על מנת לחזק את לכידות החברה בישראל, שאין לנו בילתה. מציאת המרכיבים המאחדים את שכבות האוכלוסייה השונות, בניית אמון האחד בשני ובין האוכלוסייה לבין המנהיגות, היכולת להתמקד במשותף ולא בשונה, ויותר מכל - כיבוד האחר, הנם צו השעה. אחריות זו נופלת בראש ובראשונה על מנהיגי ישראל.

 פרופסור שאול קמחי, החוג לפסיכולוגיה, המרכז לחקר הדחק והחוסן, המכללה האקדמית תל-חי

ד"ר ברוריה עדיני, ראש החוג לניהול מצבי חירום ואסון, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת תל אביב