אין דרך אחרת לומר זאת: התקשורת היהודית מועלת בתפקידה. אותם פרשנים שרק לפני כמה ימים הסבירו שאזרחי ישראל הערבים בסך-הכול מעוניינים להשתלב בחברה ולשפר את חייהם, שוב רואים בנו אזרחים על-תנאי.
התקשורת לא רק שאינה מעוניינת להבין מה חש הציבור הפלסטיני בימים קשים אלה, היא גם אינה נותנת ביטוי לקולות בחברה הערבית הקוראים להרגעת הרוחות. דמויות כמו ראש עיריית אום אל פחם, ד"ר סמיר מחאמיד או ועד ראשי הרשויות הערביות המדברים בעד זכות ההפגנה אך נאבק על מנת שזו תיעשה בצורה לא אלימה וללא פגיעה ברכוש ובנפש, כמעט אינן מוצגות בתקשורת היהודית.
בחודשים האחרונים, על רקע תמורות בלתי צפויות בשדה הפוליטי, נדמה היה שמשהו משתנה ביחסו של הרוב היהודי כלפי המיעוט הערבי. הערבים תושבי ישראל החלו להיתפס כציבור בעל דרישות וצרכים לגיטימיים והמפלגות הערביות החלו להתקבל כמי שבסך -הכול מבקשות לשרת את ציבור בוחריהם, בדיוק כמו כל מפלגה אחרת בישראל.
התובנה המדהימה הזו, יחד עם הגילוי המרעיש שערבים יכולים להיות שותפים במשבר הקורונה במערכת הבריאות, הביא להזמנת פרשנים ערביים לאולפני טלוויזיה על מנת לתווך לציבור היהודי את המורכבויות והזרמים השונים הפועלים בחברה הערבית. במילים אחרות, נראה היה שהיהודים מתחילים להפנים: גם אנחנו בני אדם.
התקשורת מסוגלת להסתכל עלינו רק דרך כוונת
אלא שהאירועים האלימים שהחלו ביממה האחרונה מאיימים למחוק את התהליך הזה כליל. התקשורת היהודית, כך נראה, אינה מעוניינת להבין את הכעס שחשים רבים מאזרחי ישראל הפלסטינים כלפי האלימות במסגד אל אקצא, בשער שכם, בשייח' ג'ראח. מבחינתם זה המשך ישיר של עוולות הכיבוש. אך כמו על אוטומט מרגע שהסיפור הופך מאזרחי לביטחוני, נראה כי התקשורת שוב מסוגלת להסתכל עלינו רק דרך כוונת.
חזרנו לנקודת ההתחלה: ערבים אינם מפגינים אלא "מתפרעים", ביישובים הערבים אין מחאות אלא "מהומות". אישי ציבור ערבים נקראים לאולפנים רק על מנת להתנצל ולגנות, לעבור את מבחן הנאמנות או "להיכשל" בו, רק כדי שהפרשנים באולפן יוכלו להתרווח בכיסאם ולהגיד "אמרנו לכם".
ואולי זה מה שכל-כך קשה להכיל: כן, רובנו אזרחים שוחרי שלום המעוניינים לחיות זה לצד זה בשוויון ובשלום ולשגשג יחד - בדיוק כמו שרוב היהודים מעוניינים לחיות איתנו. אך לצד זאת, אנו גם פלסטינים בעלי תודעה לאומית המתנגדים לכיבוש בכל נימי נפשנו, ואיננו יכולים לשתוק אל מול האלימות והעוולות שהן מנת חלקם של אחינו בירושלים, בגדה המערבית ובעזה. אולם אלימות אינה דרכנו.
אני מאמינה שאפשר לחיות ביחד בשלום ובכבוד הדדי מבלי לטשטש את זהותנו ואת הדברים החשובים לנו. מי שמעוניין בקולותינו חייב לכבד את זכותנו להפגין ולהיאבק בצורה לא אלימה. חזון החיים המשותפים אינו יכול לטשטש זאת. לתקשורת הישראלית יש תפקיד חשוב בעיצוב המרחב של כולנו, דווקא בימים אלה.
הכותבת היא מנהלת שתי"ל צפון מבית הקרן החדשה לישראל
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
