המחיר הגבוה של הוראות מגבילות בצוואה, והאם ניתן לבטלן?

החוק הישראלי מאפשר למוריש לשלוט בנכסים הכלולים בעיזבונו על-ידי מתן הוראות ליורשים, כל עוד מדובר בהוראות שאינן בלתי מוסריות או נוגדות את תקנת הציבור. הפיתוי לשלוט בהתנהלות היורשים לאחר מות המוריש, גדולה במיוחד עבור אנשים שרגילים גם בחייהם להחזיק בידיהם את השליטה על חיי אחרים, וסומכים על עצמם יותר מאשר על שיקול-דעת היורשים, אולם היא אינה מאפשרת ליורשים את הגמישות הנחוצה לטיפול ברכוש, כשהחיים פשוט קורים.

דוגמה לעוול שעלול להיגרם כתוצאה מהגבלת היורשים, ניתן לראות בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. במקרה זה האם המנוחה הותירה אחריה צוואה, במסגרתה חילקה את שש הדירות שבבעלותה בין שלושת ילדיה באופן שווה, שתי דירות לכל ילד, אך כללה גם הוראה שאסרה על ילדיה היורשים למכור את הדירות. היורשים רשאים להשכיר את הדירות או להתגורר בהן, אך לא לממשן, וכל ילד גם חויב להוריש את הדירות שירש לילדיו שלו, כלומר לנכדיה של המורישה.

אומנם כעיקרון החוק אוסר להגביל את חופש הבחירה של אדם למי להוריש את רכושו, אך במקרה זה מדובר בהוראה חוקית, מאחר שהחוק מתיר למוריש לקבוע עד שתי דרגות של ירושה: מי יהיה היורש הישיר שלו, ומי יהיה היורש של הרכוש לאחר מותו של היורש הראשון. היורש הראשון חופשי לעשות כרצונו ברכוש שירש, כל עוד הוא אינו פוגע בחוסר תום-לב בזכותו של היורש הבא אחריו, וכל עוד אין הוראות הגבילות אותו, כמו במקרה זה.

שניים משלושת היורשים פנו לבית המשפט בבקשה שישחרר אותם מההוראות המגבילות של הצוואה ויתיר להם למכור את הדירות שירשו. הם סיפרו כי שניהם לוקים כעת במחלה ניוונית, האחד נכה 60% והאחר נכה 85%, נכות המלווה במוגבלות פיזית, והדירות אותן ירשו אינן מתאימות לצורכי מגוריהם. כל אחד מהיורשים מעוניין למכור את שתי הדירות הקטנות שירש, ולרכוש במקומן דירה מותאמת לבעלי מוגבלויות.

לטענתם, אילו המנוחה הייתה צופה את הסיבוכים הבריאותיים של ילדיה, היא הייתה מותירה להם את הזכות למכור את הדירות, ולכן מניעת מימוש הדירות, ואי-ניצול התמורה שתתקבל בעדן, פוגעת מאוד ביורשים ומהווה התעמרות.

גם הנכדים, שאליהם מיועדות הדירות להגיע לאחר מות היורשים, והיחידים שהאינטרסים שלהם ייפגעו לכאורה מהמהלך, הביעו את הסכמתם למכירת הדירות על-ידי הוריהם, במטרה להקל עליהם את הקשיים הכלכליים.

מי שהתנגד לבקשה ולרצון המשותף של כל היורשים, הקיימים והפוטנציאליים, הוא נציג המדינה, בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, שטען כי עיקרון כיבוד רצון המת גובר על הסכמת הצדדים.

בית המשפט קיבל את עמדתו וקבע כי אם המוריש הגביל את זכותו של היורש הראשון, הגבלתו שרירה וקיימת, והיורש מחויב לפעול לפי רצונו של המוריש. אין דרך לעקוף את רצונה של המנוחה, ויש לכבדה, אף אם רצונה אינו עולה בקנה אחד עם רצונם של היורשים.

פסיקה זאת נראית בלתי צודקת, אך היא תואמת את ההלכה המשפטית, שמנעה גם בעבר מיורשים להגיע להסכמים או להסתלק מהצוואה, במטרה לסכל תנאים מגבילים. בפסק דין של בית המשפט העליון משנת 1999, המנוח הותיר אחריו אישה, בנים ובת, וכן צוואה, במסגרתה ציווה את כל נכסיו לבנים בלבד, וגם זאת רק לאחר פטירת האישה. הבנים הגישו תצהירי הסתלקות מהירושה, וביקשו לחלקה באופן שווה ומיידי עם אימם ואחותם על-פי ירושה כדין, אך בית המשפט פסל את ההסתלקות, בקובעו כי תוצאותיה הן סיכול אסור של רצון של המנוח על-ידי עקיפת תנאי סביר שנכלל בצוואתו.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה