הוואקום המנהיגותי פוגע בחוסן הלאומי של ישראל

העימות עם חמאס ממחיש את עומק המשבר אליו נקלעת מדינת ישראל במגוון תחומים כתוצאה מחוסר בולט במנהיגות.

הדרג המבצעי-צבאי עתיר הישגים ויכולות פעולה מול חזית הטרור, האלימות ושאר האתגרים הביטחוניים, אך הוא זקוק למנהיגות שתאפשר את פעולתו בתנאים מיטביים. במציאות, המצב הפוך - המנהיגות לוקה בחסר, אינה מתפקדת ואינה משקיעה זמן בקריאת תמונת המצב ותרגומה למדיניות אפקטיבית.

מיהו חמאס? ארגון ותנועה רצחניים אשר שמו לעצמם מטרה להרוס את מדינת ישראל ולכונן אימפריה מוסלמית-סונית על חשבון מדינות ערב הקיימות. לא פלא שהאחים המוסלמים בכל מדינות ערב נחשבים לארגון פסול מעיקרו והם נכשלים שוב ושוב במאמציהם לפעול ולגדול. חמאס הינו אויב מושבע של ישראל, השתלט על עזה בכוח הזרוע והפך אותה לחמאסטן, זאת כבסיס למימוש חזונו ויעדיו. היעד המיידי של חמאס הוא השתלטות על יהודה ושומרון וכיתור ישראל משני עבריה, הוא מזהה מזה שבועות ארוכים הזדמנות פז לממש את היעד הזה באמצעות ניצול חולשת הרשות הפלסטינית, לה ישראל אחראית במידה רבה מאוד, זאת בשילוב אירועים בחיבור למועדים רגישים.

ישראל החליטה על אסטרטגיה ברורה של מלחמה ומאבק ללא פשרות בטרור חמאסי ונוחלת בכך הצלחה מרשימה. שב"כ, צה"ל ואמ"ן, מסכלים עשרות ניסיונות פיגוע רצחניים. פרויקט המנהרות, בעל יכולות נזק אדירות, קרס בשל הצלחה יוצאת דופן של מערכת הביטחון הישראלית והרקטות נבלמות ברובן על ידי הטכנולוגיה הישראלית המופלאה.

חמאס חש תחושת ניצחון

לעומת זאת, בקומה האסטרטגית של הדרג המדיני בישראל שורר ואקום מדאיג. ההתמודדות עם חמאס מחייבת לבחור אחת משתי אסטרטגיות פעולה; האחת, סילוק חמאס מעזה - קו פעולה אשר אפשרי מבחינה צבאית אך עתיר בעיות מבחינת היום שאחרי, לדוגמה מי ישלוט ב-2.1 מיליון תושבים באזור מוכה מצוקה כלכלית וחברתית חריפה? מנגד ניתן להכיל את חמאס ולהרתיעו כחלק מאסטרטגיה כוללת המתעדפת ובצדק את הטיפול באיום האיראני כצורך חיוני בעל עדיפות לאומית עליונה.

אם מאמצים את האסטרטגיה השנייה, היא מחייבת ראייה מנהיגותית כוללת שמאפשרת התמודדות עם מגוון סוגיות שטיפול נכון בהם מאפשר לדבוק באסטרטגיה הזאת; לדוגמה, ירושלים כאזור נפיץ, העדר טיפול בו מסכן את האסטרטגיה כולה. רק במציאות שאין בה מדיניות ניתן היתר לסדרת אירועים שלא עמדה מאחוריהם חשיבה אסטרטגית אלה חשיבה רגשית או פוליטית. כתוצאה מכך, דווקא ביום ירושלים חמאס נוטל החלטות לא נכונות של ישראל כדי להפוך אותן למנוף להתקפה רחבה על ישראל, ועוד חמאס מאיים על ישראל כאילו הוא מעצמת על ואף מממש את איומיו. האירועים המרכזיים בוטלו, אפילו תרגיל צה"ל החשוב נדחה וירושלים זכתה לתשומת לב מזיקה ושלילית מצד הזירה הבינלאומית, ארה"ב ואירופה, מדינות ערב, הפלסטינים, והחברה הערבית הישראלית, שם עומדת למבחן המשילות הישראלית. ומי חש תחושת ניצחון - חמאס, ומי נגרר לפעולה הולכת ומתרחבת - ישראל.

אין לישראל ברירה אלה להכות בחמאס, אחרת ההרתעה עלולה להיות בסימן שאלה, אולם ככל שהמהלומות הצבאיות תתרחבנה, כך יתרחב העימות בנינו לבין חמאס, אבל ללא הכרעתו וגם ללא פגיעה משמעותית במדיניותו לנסות ולהחליש את מעמד ישראל בירושלים, ביהודה ושומרון ובמערכת הבינלאומית והערבית. אין ספק שצה"ל יפליא בו את מכותיו, אך ללא מדיניות נתקשה להגיע להישגים אסטרטגיים של ממש. למעשה אנו נמצאים בשעת שפל של תפקוד קלוקל של ההנהגה באופן שמציב סיכונים הולכים וגוברים לחוסנה ועוצמתה של ישראל.

נדרשת עוצמה בזירה הבינלאומית

נשאלת השאלה - האם בסופו של יום ישראל תהיה חזקה יותר או פחות בהתמודדות שלה עם איראן? אין די בעוצמתו של צה"ל, נדרשת עוצמה בזירה הבינלאומית ובזירה הפנימית. ראש הממשלה במיוחד צריך לעשות חשבון נפש לאן הוא מוביל את ישראל מול מגוון רחב של אתגרים אסטרטגיים מבית ומחוץ, ובראשם איראן. היחסים גרועים בינו לבין נשיא ארה"ב, סימני שאלה על התקדמות השלום מול מדינות ערב וכמובן ההתמודדות במגוון רחב של אתגרים פנימיים, מחייבים החלטות מנהיגותיות. עת לחשבון נפש, מנהיגות, אסטרטגיה ומדיניות.

הכותב הוא ראש האגף המדיני משרד הביטחון לשעבר וכיום ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה