הפרעות בערים המעורבות: ההנהגה נעלמה, והבריונים משתוללים

יותר מ-20 שנה לאחר אירועי אוקטובר 2000 בהם נהרגו 12 מבני החברה הערבית בישראל על-ידי משטרת ישראל, הנה חוזרים לראות מקרים יותר קשים והפגנות ארציות בחברה הערבית ואחרות בחברה היהודית.

הדבר הבולט לעין הוא כישלון השלטון המרכזי במתן מענה למצוקתה של החברה הערבית בכלל ועד כמה מרקם החיים המשותפים בין שתי האוכלוסיות, הערבית והיהודית, הוא פגיע מאוד ומחייב חשיבה מחודשת על פתרונות חדשים לריפוי השסעים בין האוכלוסיות.

המהומות המתרחשות בימים אלה הן תולדה השסע העמוק בין האוכלוסייה הערבית ליהודית ושל התרקמות של הזנחה וקיפוח רבת-שנים נגד החברה הערבית שלא קיבלה כלל מענה מהשלטון המרכזי. קיפוח זה קיבל משנה תוקף על-ידי ההקצנה ההולכת וגואה בחברה היהודית, החל מכניסתם של גורמים קיצוניים כדוגמת איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' ללב-ליבה של הדמוקרטיה ולתקשורת הישראלית ועד לזילות בוטה של השלטון המרכזי ברגשותיה של האוכלוסייה הערבית על-ידי חילול המקומות הקדושים ומניעת קיום הפולחן הדתי בחודש הקדוש ביותר, חודש הרמדאן.

האפליה שממנה סובלת החברה הערבית נהפכה לכרונית. דוח ועדת אור שחקר את מאורעות אוקטובר 2000 ציין במפורש כי הממסד הישראלי לא גילה רגישות מספקת לצורכי החברה הערבית ולא פעל על-מנת להקצות את משאבי המדינה באופן שוויוני.

במקום למלא את החלטת ועדת אור, נעשה דבר והיפוכו בשני העשורים האחרונים על-ידי חקיקת חוקים קיצוניים המזניחים את האוכלוסייה הערבית ושמים אותה בשוליים של החברה הישראלית. החל מחוק הקבלה שמבחין בין דם ערבי לדם יהודי, חוק קמיניץ שנועד לנשל את החברה הערבית מבתיה ועד חוק הלאום ששם את החברה הערבית במעמד נחות. כתוצאה מכך, מצוקת הדיור, האבטלה, חינוך, קרקעות והפשיעה רק העצימו, במקום להגיע לפתרונן.

אין יותר לגיטימי מלמחות ולהשתתף בהפגנות להביע עמדה נגד יחס השלטון המרכזי כלפי החברה הערבית. הבעיה היא שמחאות אלה אינן מאורגנות כך, חוסר השליטה בהן הוא רגיש, ויכולת ההתלקחות למחוזות בלתי רצויים הוא תרחיש סביר ביותר.

המשותף למחאות אלה ולמחאות של מאורעות אוקטובר 2000 הוא חוסר המנהיגות. בשתי המאורעות, ההנהגה הערבית קראה לציבור להפגין נגד השלטון המרכזי, אך עם התלקחות המאורעות, מיהרה וירדה ההנהגה הערבית למחתרת ונעלמה. ייאמר לזכותו ח"כ עיסאוי פריג' שהיה מהיחידים שיצאו באומץ תקשורתי ובשטח להדוף את המפגינים, מתוך תקווה להציל עד כמה שניתן ולשמור על מרקם החיים המשותפים בין היהודים לערבים.

למרבה הצער, ההקצנה בחברה הערבית התקבלה בהקצנה קשה יותר מהחברה היהודית. הדבר לא מקרי, והוא מביע על רקע חוסר האימון בין שתי האוכלוסיות, שהוא שברירי וכעת צף החוצה.

אין קשה יותר מאשר לראות קבוצה של אנשים מבצעת לינץ' בערבי או ביהודי. המאורעות מראים כי השלטון המרכזי כשל בריפוי השסעים בין שתי האוכלוסיות, ולאחר 75 שנים שתי האוכלוסיות חיות פיזית באותו מקום, אך הן רחוקות מנטלית זו מזו, ומאוד חבל.

המאורעות האחרונים מוכיחים כי החברה הערבית היא קורבן של ההזנחה רבת-השנים. לא יעלה על הדעת שהמשטרה עוצרת את שיירת מתפללים הערבים באמצע הדרך לירושלים בטענה כי השיירה כוללת מתפרעים, אך באותו זמן אותה משטרה מלטפת את הכהניסטים הקיצוניים במעשי הונדליזים נגד הערבים.

כל מאורע עלול להתסיס את השסע. על השלטון המרכזי להפנים כי מעמדה של החברה הערבית חייב להיות בראש סדר יומה של כל ממשלה שעתידה לקום. אי-אפשר לנתק את הרגשות של החברה הערבית בארץ ממה שמתרחש בעם הפלסטיני שנמצא מתחת כיבוש אכזרי ובלתי צודק שחייב למצוא את קצו אף הוא. על ההנהגה הערבית והיהודית לרדת מיד לשטח ולמנוע את התלקחות המאורעות לתרחישים בלתי הפיכים.

מוסי רז הוא ח"כ במפלגת מרצ. זיאד אבו חבלה הוא רואה חשבון כלכלן, מנכ"ל המועצה הכלכלית לפיתוח החברה הערבית