לדמעות שראיתם על המסך היה פרומו, הנטישה הכואבת את האולפן הייתה הכרח בניסיון לשמור על האני שלי. אני אומנם הכתבת הפוליטית של גלובס, אבל עוד קודם לכן תושבת שדרות לשעבר, הוריי גרים בעיר, וכך גם רבים מחבריי שמגדלים שם את ילדיהם.
מאורעות השבוע האחרון והירי לעבר עוטף עזה שהתחדש שוב, כפי שקרה באינספור סבבי לחימה קודמים, מעוררים אצלי הזדהות עמוקה עם הכאב והפחד שחווים אותו רבים כל-כך כבר 20 שנה בלי שום סימן באופק לעתיד טוב יותר.
הגעתי הלילה לאולפן "כאן 11" כדי להשתתף בשידורים נוכח ההסלמה הביטחונית בכל רחבי הארץ על רקע ירי של למעלה מ-300 רקטות על ישראל, כשרגעים לפני נרצח ילד בן חמש, בגיל של הבן שלי, עידו אביגל בשדרות. אמו עוד שוכבת בבית החולים, ילדי העוטף לא יכולים לצאת מהמקלטים, דיווחים בלתי פוסקים מלוד על תושבים יהודים שחוששים לצאת מהבית, הצתת בתי כנסת וכיתות לימוד, זריקת אבנים לעבר בתים ושריפת מכוניות של יהודים.
ועל רקע הידיעות מהשבוע האחרון על החייל ההרוג מפגיעת טיל נ"ט, צילומי הפרעות ביהודים הנוהגים בכבישי הנגב, הדיווחים על הלינץ' שנעשה ביהודי תושב עכו ששוכב גם עתה בבית החולים, ניסיון הלינץ' ביהודי בשער האריות בירושלים מוקדם יותר השבוע, פצועים בלוד ועוד ועוד אירועים שמערערים את הביטחון האישי של כל אחד ואחד שגר בארץ הזו, כשאתמול גם יהודים ביצעו לינץ' בנהג ערבי בבת ים.
היה זה דיווח נוסף, חמור מיסודו, בעיקר מהחשש לאנרכיה, מכך שעוד אנשים יפגעו בחפים מפשע בשם תחושת נקם. הגינויים שהגיעו לאירוע הזה היו מהירים מכל הקשת הפוליטית, מימין לשמאל. האמירה הייתה נחרצת: אסור שאירועים כאלה יישנו, ואת הפורעים יש להביא לדין.
במשדר בו השתתפתי יצאה תמונה מעוותת וחלקית: יהודים פגעו בערבי, ואת אירועי הדמים ביתר חלקי הארץ, שבהם יהודים חוששים לחייהם או קשה מכך מאבדים אותם, גימדו כמעט לאפס נוכחות. התקשורת, שאני חלק ממנה, חטאה לתפקידה, ושירית של שדרות לא יכולה הייתה להשלים עם זה.
אותי זה שבר. עוד לפני שנפתח השידור לחברי הפאנל, כתבו לי חברים משדרות ומלוד וביקשו שאספר מה קורה אצלם. אלה נצורים בממ"ד מחשש לחייהם, ואלה נצורים בבית מחשש לחייהם, ואין מי שיספר את הסיפור הזה. ואני יושבת באולפן, משמאלי ישבה עובדת סוציאלית בהכשרתה, ומימיני ישבה חברת מועצת העיר לוד, שתיהן ערביות ישראליות, סביר להניח שאימהות, והן לא מסוגלות לומר מילת השתתפות בצער אחת עם מותו של ילד חף מפשע.
אחת שלחה אותי להזדהות עם אימהות בעזה בזמן מלחמה, והשנייה סירבה בתוקף להכיר ברגעי האימה שמספק הציבור שלה בלוד ליהודי העיר.
זה היה הרגע שבו לא יכולתי יותר. הישיבה באולפן - כשהמראיינת מבקשת לתאר מציאות שלא קיימת, ולצדי פאנליסטיות שמדברות גבוהה-גבוהה על דו-קיום, אבל את הרגש הבסיסי של הזדהות בכאב הן לא מסוגלות להכיל - הפכה קשה מנשוא, והיו דמעות על הילד, ועלינו שעדיין נמצאים פה במלחמת קיום מתמשכת - על זכותנו לחיות בארץ הזו.
וזו כבר לא הייתה עיתונות, נכון. זו הייתה שירית אביטן כהן, האמא והבת ותושבת שדרות לשעבר. חברה של אלה אבוקסיס ז"ל, שנהרגה לפני 17 שנה מפגיעת רסיס של קסאם.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
