הפגיעה של "הטילים מבית" לא פחות קשה מהנזק של טילי חמאס

איזה עיתוי יש לחמאס... הם ישבו וחיכו בסבלנות שיחלוף שיאה של מגפת הקורונה כדי לאפשר לנו לשבת יחדיו באותו חדר, ממ''ד או מקלט, מבלי לחשוש להידבק בקורונה, כדי להתמודד עם מגיפה שאנחנו מכירים כל כך טוב- מגפת הקונפליקט המתמשכת שטרם זכתה למזור. בכך, עם השנים מגפת הקונפליקט פיתחה וריאנט והוא מפחיד יותר מאימת הטילים - וריאנט הכאוס שבתוכנו.

הכאוס, או אותם ''טילים מבית'', עלולים להיות יותר קטלניים מטילי החמאס, בשל העובדה שהם לא רק עלולים להביא למותם של חפים מפשע, אלא מביאים למכת מחץ ולפגיעה אנושה ביחסי אמון שבנינו פה יחדיו בעמל רב בחיי היום-יום עם ערביי ישראל. חשוב להדגיש כי הפורעים מקרב הערבים בישראל לא מייצגים את הרוב הערבי בארץ, אך ניסיוננו רב השנים לימדנו כי לגורמי הקיצון קיימת יכולת סגולית להשפיע על מרקם היחסים בין היהודים לרוב הדומם כולו של ערביי ישראל.

הכאוס נגרם בחסות כנופיות קטנות יחסית המשולהבות על ידי נושאי נדרשות במסגדים המבקשים להוציא אותם לרחובות ולהחזיר עטרה ליושנה. גם נושאי הדרשות וגם חמאס מצליחים לשלהב את הקבוצות הללו, לא בגלל שהן מזדהות עם המסר אלא בגלל שאותן כנופיות בנויות מצעירים נטולי זהות ברורה, נטולי תחושת השתייכות למדינה בה גדלו, למדו והתחנכו. כך שתחושה של היעדר זהות בקרב צעירים שאישיותם טרם גובשה המתודלקת על ידי חומרי בערה דתיים משולהבים במסגדים, עשויים להוביל לתוצאות הרות אסון דוגמת שאנו חווים ביממה האחרונה.

למראית עין, ניתן לטעות ולחשוב שאידיאולוגיה של דת קיצונית או לאומנות היא זו המוציאה את כנופיות הזעם מקרב הערבים לרחובות, אבל אם ניזכר וננתח את שהיה עד כה, נבין שלמרות מאמצי שילוב מוגבלים מהצד שלנו, חלק מערביי ישראל עדיין לא חשים שייכים או מזוהים עם החברה הישראלית. לכן אין פלא שבעת מתקפת טילים חיצונית, חלקם הקטן כאמור של צעירים "קופץ על העגלה" ויוצא לבטא זעם ברחובות. הם לא מרגישים כחלק מאיתנו.

הכנופיות עושות כל שברצונן ומביאות למצב שמשטרת ישראל נאלצת להבריח משפחות של יהודים מבתיהם בלוד, פן פורעים אלה יגיעו אליהם במסע מעורר צמרמורת כשהם עוברים מבניין לבניין בעיר המעורבת, צדים יהודים ומזכירים לנו תקופות שחורות בהיסטוריה של העם היהודי. עובדה שהתחוורה היטב בלילות האחרונים, כאשר תושב העיר נאלץ להגן על עצמו ועל שכניו המבוהלים בנשקו האישי, ונהג יהודי שנקלע ללינץ' ושוכב מורדם ומונשם בשל אבן שהוטחה בראשו על ידי כנופיה משוללת רסן המשתוללת באין מפריע ועושה בתושבי לוד ככל העולה על רוחה. המצב החמיר עד כדי כך שראש עיריית לוד התחנן בשידור חי לקבל סיוע מהממשלה.

אותם "טילים מבית" פוגעים בנו גם בגלל תחושת חוסר האונים מולם, בשל ההפתעה מעוצמת הפגיעה, בשל היעדר גינוי, (או גינוי רפה למצער), מצד חברי כנסת ערבים, בגלל תחושת הייאוש והבהלה לא רק מעצם ההתפרעות אלא מההבנה הברורה שלית דין ולית דיין.

כל זה בגלל אוזלת ידה של המדינה; אוזלת היד הזאת לא התחילה היום והיא ודאי לא של גופי האכיפה. המשטרה היא רק סימפטום לכאוס ולהזנחה מתמשכים האופייניים לשנים האחרונות. כאוס שקשור בהזנחת מוסדות האכיפה של מדינת ישראל, בניגוח והחלשה מתמשכת של מערכת המשפט ובהתעלמות מסבל של אזרחי ישראל באשר הם. אותה התעלמות מנשק חם לכל דיכפין בישובים הערבים, מאלימות משתוללת בישובים אלה, המתגלגלת כעת לפתחנו.

ההתפרעויות שקורות הן הדדיות. הן מתבצעות על ידי קומץ חוליגנים משני הצדדים. אלה אנשים נטולי דרך שאין להם מה להפסיד. אצל הערבים הסיבה היא כאמור היעדר תחושת זהות ושייכות. הקומץ היהודי לא שייך למיינסטרים הנורמטיבי. מדובר בקומץ שלא מייצג את הערכים של החברה הכללית בישראל, ולראייה המראות הקשים של אירועי הלינץ' ששודרו בטלוויזיה ואני מניחה שנראה אותם בימים הקרובים. לקומץ כזה יש פוטנציאל להשפיע על העתיד של הרוב ועל היחסים בין שתי קבוצות הלאום. על הרוב בחברה היהודית והערבית בישראל, כולל המנהיגים, להשמיע את קול האחדות והאחווה. עליהם לגנות את החוליגנים בצורה בלתי מתפשרת, להקיא אותם מתוכנו ולהצהיר - "הם לא משלנו". לא ניתן לקומץ כזה להרוס את מה שבנינו כאן ביחד.

זמן רב לאחר סיום המערכה הנוכחית, ושיפוץ המבנים המנותצים, נצטרך לחשב מסלול מחדש ולבדוק כיצד אנחנו יכולים לכונן פה חברה אזרחית סולידרית, כזאת שמתלכדת לנוכח אויב חיצוני שלא הולך להסתלק בשנים הקרובות. חברה המבינה שכולנו ערבים זה לזה.

הכותבת היא מרצה בחוג לקרימינולוגיה באקדמית גליל מערבי , לשעבר דוברת מרחב שפלה במשטרת ישראל