הגמגום הרועם של הח"כים הערביים מתדלק את המתפרעים

לפני מספר שבועות יצא אלי רוזן לטיול עם כלבו ברחוב שמואל הנביא בירושלים, לכאורה לטיול רגלי שוטף נוסף, כאשר קבוצה של כמה עשרות צעירים ערבים ישראלים זיהתה אותו והתחילה לצעוק "יהוד, יהוד". הצעירים היכו אותו מכל עבר בעזרת מוטות ברזל, תוך כדי שהם בועטים בכל חלקי גופו. ה"פשע" היחיד של אלי היה היותו יהודי. נשברו לו שתי חוליות והוא ספג דימומים קשים. העובדה שנשאר בחיים היא בגדר נס.

הגורם האמיתי לתקיפה הזו הוא לא מחסומים בכניסה לשער שכם וגם לא אלימות המשטרה, אלא האווירה הציבורית ברחוב הערבי. האירוע הראשון של סבב ההתפרעויות שאנחנו חווים בעת הזו הועלה על ידי צעיר ערבי לרשת הטיקטוק. בתיעוד המזעזע, המזכיר תקופות אפילות בהיסטוריה היהודית, התוקף ניגש לבחור ישיבה ומכה אותו בעוצמה, לקול שמחת חבריו המעודדים אותו מאחור. ומה אשמת בחור הישיבה? רק עצם היותו יהודי.

נסו לדמיין את המצב ההפוך - צעיר יהודי היה מעלה לטיקטוק סרטון, כשהוא ניגש לבחור ערבי, שכל חטאו הוא רק שהוא נוסע באוטובוס, ומכה אותו בפניו בעוצמה, לקול חבריו הצוהלים בשמחה. מה הייתה התגובה הסבירה בחברה היהודית למקרה כזה? סביר להניח שזעזוע עמוק. התקשורת הישראלית הייתה סוערת, ובצדק. הגינויים של הפוליטיקאים היו מגיעים מימין ומשמאל, ויחד איתן היו מתחילות לעלות השאלות, מה בחינוך ובשיח בחברה שלנו גורם לעשבים שוטים לפעול בצורה גזענית.

התגובה הזו של החברה היא נכונה וחשובה; זוהי תגובה שמשקפת סלידה מאלימות, וכראוי לחברה אזרחית מתוקנת. הידיעה שמי שמתנהג באופן גזעני ואלים כלפי ערבים, יוקע ויספוג גינויים מכל עבר, מונעת מקיצוניים ומאנשים אלימים לממש את רצונותיהם.

אבל מפרסם סרטון הטיקטוק שהכה בברוטליות אדם שפשע בעצם היותו יהודי לא זכה להוקעה, והתקשורת הפלסטינית לא העלתה כתבות זעזוע וסלידה. להפך - הוא זכה לתגובות חיוביות ומעודדות מכל עבר. מה שמתדלק את האלימות של המתפרעים שמחפשים הזדמנות לפגוע ביהודים, היא הלגיטימציה הציבורית. מי שגורם להתפרעויות הם לא המתפרעים, שכן הם רק התוצר הסופי של התנהלות ציבורית רחבה שבה המורים, ההורים, הפוליטיקאים, האומנים ואנשי התקשורת הפלסטינים נותנים לגיטימציה לאלימות.

חברי הכנסת הערבים בחרו לשתוק

כאשר אלפי פורעים ערבים תרים ברחוב אחר קורבנות יהודים פוטנציאליים, חברי הכנסת הערבים, במקום לגנות מכל וכל את הגזענות הרצחנית, במקום לשאול מה בשיח של החברה שלנו נותן לגיטימציה לאלימות וגזענות, הם פשוט בחרו לשתוק, ובחלק מהמקרים אפילו לגבות את המתפרעים.

חשוב להבין שתגובות בסגנון "אנחנו נגד אלימות משני הצדדים" או "המשטרה היא שיוצרת את האלימות", מהוות תמיכה גלויה בתוקפים ועידוד שלהם לצוד את היהודי הבא. במקום לקחת אחריות, התגובה האוטומטית של המנהיגות הערבית בישראל היא להאשים את המוסדות היהודיים, ובכך בעצם מצדיקים את האלימות ומגבים אותה. מי שתוקף אחרים בגלל גזעם, מי שזורק לבנים וברזלים, ובכך מסכן את חייהם של שוטרים, אסור להסביר מה "ההצדקה" לפעולותיו; צריך קודם כל להוקיע אותו וכל תגובה אחרת היא תמיכה באלימות.

מי שאחראי לפגיעה ביהודים שמותקפים וגם לפציעות של הפורעים הערבים שתוקפים, הם קודם כל חברי הכנסת הערבים שעד היום מילאו פיהם מים, וגם כעת משכבר החליטו להגיב עשו זאת במרבית המקרים בצורה רפה, וכמובן כל אותם גופים ישראלים שהעניקו לגיטימציה לגזענות האלימה של אותם חברי כנסת. מי שרואה אלימות קיצונית ורצחנית כלפי אנשים ש"פשעם" העיקרי הוא בעצם היותם יהודים, ולא יוצא מגדרו כדי להילחם בתופעה זו, הוא חשוך וגזען. הדברים נכונים ליהודים ולערבים וגם כאשר מדובר בגניקולוג או ברופא שיניים הלבושים בחליפה ומדברים בשפה גבוהה ויפה.

הכותב הוא ראש חטיבת משאבי אנוש באקדמית גליל מערבי ומרצה בכיר באוניברסיטת בר אילן. מנהל קבוצת הפייסבוק מר מחר