מתי מסתיימות המלחמות ה״א-סימטריות״ של ישראל: כשפצצה הורגת ילדים

אין קושי לנחש מתי מסתיימות מלחמותיה ה״א-סימטריות״ של ישראל נגד ארגוני טירור: כאשר פצצה הורגת ילדים.

במובן מסוים זה התחיל עוד לפני 70 שנה, בפעולות הגמול נגד ירדן ונגד מצרים, בגדה המערבית ובעזה. זה הבשיל במלחמות לבנון. תמונות של ילדים הרוגים בביירות, ב-1982, הקפיצו על רגליו אפילו ממשל רפובליקאי אוהד מאוד בוושינגטון.

ב-1996, ישראל נאלצה לסיים מלחמה נגד חיזבאללה בדרום לבנון לאחר שפגז ישראלי נחת סמוך למוצב של כוח האו״ם, והרג 102 לבנונים. משפחה אחת איבדה 12 ילדים. ״הטבח של קאנה״ זכה אפילו בערך מיוחד בוויקיפדיה.

מהלך העניינים ניתן לחיזוי קל: ארה״ב ומערב אירופה מתייחסות תחילה בסבלנות, אולי אפילו באהדה, אל זכות ההגנה העצמית של ישראל; הן מתחילות לנוע באי-נוחות על מושביהן לרגל התארכות המבצעים וייסורי האוכלוסיה האזרחית (הלא-ישראלית); וסבלנותן פוקעת, כאשר מגיעים צילומי הילדים.

ראו-נא איך התפקע מכעס שר החוץ של אירלנד, סיימון קוביני, בשבת לפנות בוקר. ״לא מתקבל על הדעת!״, הוא צייץ. ״לישראל יש התחייבות בין לאומית להגן על ילדים בסכסוך, והיא אינה עושה כן!״ אירלנד היא חברה לא-קבועה במועצת הביטחון של האו״ם, והיא תרים את קולה ב״תוקף רב״, הבטיח קוביני.

כמה שזה לא הוגן

מדוע ישראל משלמת מחיר על פגיעה לא מכוונת בילדים במהלך מלחמה, שיש לה בסיס לגיטימי? מפציצים אמריקאים ובריטיים שרפו ערים שלמות בגרמניה בין 1943 ל-1945, והרגו רבבות אזרחים, כולל אלפי ילדים; מפציצים אמריקאים כתשו את ערי צפון ויtטנם בשנות ה-60 בלי ״פצצות חכמות״; ארה״ב פגעה בהמוני אזרחים בשתי מלחמותיה בעיראק, ב-1991 וב-2003, ובמלחמתה באפגניסטן, מ-2001 ואילך.

אפשר למחות ואפשר לחרוק שיניים. אבל אלה הנסיבות. מרחב התמרון המדיני של ישראל קטן בהרבה ממרחב התמרון הצבאי שלה.

קריסת מגדל העיתונות הזרה כמובן לא הועילה לעניינה של ישראל. משקיף כבד-ראש בוושינגטון, איאן ברמר, העומד בראש חברת הייעוץ והמחקר Euroasia Group, צייץ השוואה מרחיקת לכת בין הפלת המגדל בידי ישראל לרצח העיתונאי הסעודי הגולה ג׳מאל חאשוקג׳י בידי סוכנים מלכותיים.

גינוי לפגיעה במגדל התקשורת בא גם מצד יושב ראש ועדת החוץ של הסנאט, רוברט מננדז, פרו-ישראלי ממדינת ניו ג׳רזי רבת היהודים. פגיעת ישראל בחיי חפים מפשע, הוא אמר, ״מטרידה אותי מאוד״.

מה היה טראמפ מייעץ?

את הרמזים הגוברים של פקיעת סבלנות בוושינגטון אפשר גם לייחס לחילופי השלטון בארה״ב. כביכול, זה לא היה קורה בימי טראמפ. מוטב דווקא להיזכר שטראמפ עצמו ביטל ברגע האחרון התקפה אמריקאית מסיבית על הצי האיראני במפרץ הפרסי, לאחר שהתברר לו מספר האיראנים שימותו בה. הוא לא חשב שהמחיר מצדיק את העסקה. אולי זו בדיוק העצה שהוא היה משיא לבנימין נתניהו בימים האלה.

אבל הסתייגות מן המחיר, שישראל גובה על צורכי בטחונה הלגיטימיים, היתה נחלת כל נשיא בארה״ב מאז דאווייט אייזנהאור, בשנות ה-50. זה קרה אפילו תחת שני נשיאים רפובליקאיים, שידידותם העמוקה לישראל לא הועמדה בספק: רונלד רייגן וג׳ורג׳ בוש הבן. זה קרה מפני שיש לא רק ״א-סימטריה״ במלחמות ישראל; יש גם ״א-סימטריה״ בדיפלומטיה של ישראל.

ישראל תמיד היתה תלויה במאגר של רצון טוב, החורג מתבניות מדיניות או צבאיות. היסטורית, הרצון הטוב הזה היה תוצאה של אהדה עמוקה מצד שמאל מתון וליברלים לחזון הציוני.

דרכו של רצון טוב שהוא נחוץ בעיקר בזמני משבר, כאשר התנהגותם של אלה הנהנים ממנו אינה עומדת בציפיותיהם של אלה המעניקים אותו. ודרכו של רצון טוב שהוא נוטה להתבזבז ככל שגובר השימוש בו.

הביולוגיה והפוליטיקה

כובד המשקל של הרצון הטוב כלפי ישראל באמריקה עבר בדור האחרון ימינה. סקרי דעת הקהל של השנים האחרונות משקפים הסתייגות גוברת מישראל בשורות המפלגה הדמוקרטית. אבל מנהיגי המפלגה הזו מוסיפים לגלות אהדה, אולי מפני שהבולטים בהם סמוכים לגיל 80, ויש להם סנטימנטים כלפי ישראל עוד מנעוריהם. הנשיא ג׳ו ביידן (79) הוא אחד מהם; ביניהם גם שני הדמוקרטים הבולטים ביותר בבית הנבחרים, יושבת הראש ננסי פלוסי (81) ומס׳ 2 שלה, סטנלי הוייר (82); בראש סיעת הרוב הדמוקרטית בסנאט עומד ידיד יהודי ותיק של ישראל מניו יורק, צ׳אק שומר (70), שאמר זה לא כבר כי הוא ״שומר ישראל״.

אבל הדור הזה, ביולוגית ופוליטית, מתקרב אל קיצו. לגדולה ולהשפעה עולה דור צעיר בהרבה של פוליטיקאים מן השמאל הרדיקלי (״פרוגרסיבים״, במינוח האמריקאי). מעט מעט הם משתלטים על העיר ניו יורק. בשבוע שעבר הם אילצו את המועמד המוביל לכהונת ראש העיר לחזור בו מהבעת תמיכה בישראל. בשנה שעברה הם הביסו בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית ברובע ברונקס של ניו יורק את היושב ראש היהודי הפרו-ישראלי של ועדת החוץ בבית הנבחרים. תחתיו נבחר אחד מאנשיהם, מחנך מוסלמי שחור וצעיר, מבקר תקיף של ישראל.

הפרוגרסיבים נחוצים לקואליציה הפוליטית של ג׳ו ביידן. הנשיא התקרב לאמץ שורה מעמדותיהם בענייני פנים, כלכלה, חברה, איכות הסביבה והגירה. ענייני חוץ אמנם לא עמדו על הפרק, לפחות לפי שעה, אבל כל דמוקרט בכיר שומע את הפרוגרסיבים נושפים בעורפה של המפלגה גם בעניינים בין לאומיים. יש להם עניין מוגבל מאוד בסדר היום הדמוקרטי המסורתי, הכולל ״יחסים מיוחדים״ עם הדמוקרטיות המערביות בכלל ועם ישראל בפרט. ישראל בעיניהם היא חלק ממורשת פוליטית, שהם גמרו אומר להתנער ממנה.

״מלים שאמרתי אמש״

קשה כמובן לקרוא את מחשבותיו של הנשיא. אבל הוא איש פוליטי לעילא ולעילא, ובילה את רוב חייו בבניית קואליציות עם ידידים ועם יריבים.

מלחמת עזה 2021 חושפת אותו ללחץ פרוגרסיבי הרבה יותר ממה שברק אובמה היה חשוף ב-2014 וב-2009. הסיבה הפשוטה היא שהפרוגרסיבים היו אז שוליים לחלוטין. הם עדיין רחוקים משליטה במפלגה, אבל רחוקים הרבה פחות ממה שהיו.

מתרבים והולכים הסימנים לשינוי הערכים בשמאל האמריקאי כלפי ישראל. בשבוע שעבר, ה׳ניו יורק טיימס׳ העמיד בראש עמוד הדעות שלו על הרשת מאמר של עיתונאי יהודי, פיטר ביינארט. ביינארט קיבל עליו זה כבר את המשימה של הבאשת ריח ישראל, והוא עוסק בה בשיטתיות. הפעם נושא כתיבתו היה הצורך שישראל תתיר חזרה של כל הפלסטינים ש״גורשו או נמלטו בטירור״, לא רק ב-1948, אלא גם ב-1967 ואחריה. לשון אחר: הגיע הזמן לסיים את מדינת הלאום.

ברוח נתן זך אפשר להגיד על מה שמתרחש עכשיו באמריקה, כי ״מלים שאמרתי אמש לא אומר עוד היום״, או בעצם ההיפך. אולי אין זו הגזמה להגיד שהמלחמה בעזה ובערי ישראל מחישה את קצב התיקתוק של שעון העצר.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny־globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny