"כל המבנים הזמניים הם קטסטרופה שנועדה לפורענות"

בקריסת הטריבונות בערב שבועות בבית הכנסת הלא-גמור בגבעת זאב, נהרגו בן 12 ובן 40, ונפצעו עשרות רבות של בני אדם. הקריסה הזו, שלושה שבועות בלבד לאחר האסון בהר מירון בל"ג בעומר שבו נהרגו 45 בני אדם, מהדהדת אסונות קודמים.

ד"ר אמיר פרי, מומחה לבטיחות ששירת בעבר בחיל האוויר כחוקר תאונות, אינו מופתע ממה שקורה: "בתחום הבטיחות אנחנו כמו מדינת עולם שלישי. המצב הוא קטסטרופלי".

הוא תולה חלק מהבעיה בכך שאין למידה מסודרת של ניהול בטיחות, וגם אין למידה מכשלים: "אין בישראל למידה מסודרת של בטיחות באירועים גדולים. המקום היחיד שמציע תואר שני בלימודי בטיחות הוא אוניברסיטת בן גוריון בנגב, וגם שם מתמקדים בנושאים אחרים. ואם לא מלמדים ואין מחקר, גם לא מפיקים לקחים. גומרים כאן את הלימודים אלפי מהנדסים בשנה, ולא מלמדים אותם על בטיחות. בשביל לשנות דברים צריך להתחיל בראש הארגון - ואין כאן ראש ארגון, ואין הכשרה, למידה, תרגול, הפקת לקחים. כתוצאה מכך, ימשיכו להיות כאן אסונות.

"האירוע בהר מירון העיד על דבר שעוד לא קרה כאן: שיכולה להיות אחריות אבל היא לא קיימת בפועל, ואף אחד לא לוקח אחריות וזה המשבר שבו אנחנו נמצאים. חוסר משילות, דוגמה אישית מזעזעת, לחצים פוליטיים. אני בטוח שזה לא האירוע האחרון.

"יש בארץ תקן לאירועים המוניים אבל הוא וולנטרי ואף אחד לא מקיים אותו. אי אפשר להיות מדינת הייטק בלי בטיחות, איכות, ניהול סיכונים - אלה מקצועות בסיס שצריך ללמד אותם, אחרת נמשיך לספור מתים.

"לא בכל אנחנו מדינת עולם שלישי. הדוקטורט שלי הוא בניהול סיכונים ברפואה, כי באתי מחיל האוויר כחוקר תאונות טיסה, ונכון מאוד לנהל סיכונים ברפואה כמו בחיל האוויר - בלי להעניש אשמים, בלי להצביע עליהם, רק בשביל ללמוד ולהשתפר. צריך לגלות מנהיגות ובינתיים אני לא רואה את זה קורה".

"פלא שזה לא קרה עד עכשיו"

"כשראיתי את זה חשבתי שכמות הנפגעים הייתה עלולה להיות עוד יותר גדולה", אומר המהנדס ישראל דוד, מ"מ יו"ר איגוד המהנדסים לבנייה ולתשתיות. "זו לא טריבונה רגילה אלא טריבונה עם רוחב מושבים שהוא כמעט חצי ממה שיש הרגיל באיצטדיונים. אם העומק הרגיל הוא 80 סנטימטר, פה היה 40 סנטימטר. זה אומר צפיפות הרבה יותר גדולה מהרגיל. הטריבונה גם הייתה מאוד משופעת. והחלק העליון של הטריבונה, שהוא הכי רגיש ליציבות - קרס".

דוד מזכיר שקריסת הטריבונות היא רק חוליה אחת בשרשרת של מבנים זמניים שלא עמדו בעומס: גשר שפירים (שם הקורות היו על פיגום זמני והוא קרס), גשר המכבייה, גשר התאורה בהר הרצל, האסון ההמוני בהר מירון. "היה עוד מבנה זמני שקרס ופחות יודעים עליו - כשהאפיפיור הגיע לביקור בטבריה בנו שם סככה והיא קרסה יומיים לפני בואו", אומר דוד.

מה הופך מבנים זמניים לפגיעים במיוחד?
"כל המבנים הזמניים הם קטסטרופה שנועדה לפורענות. זה לא כמו בניין רגיל שבו יש תהליך של תכנון ובנייה שמגישים אישורים. מבנים זמניים מבצעים על תשתית שהיא לא בהכרח מוכנה. בונים אותם מחלקים ממוחזרים, שכבר השתמשו בהם לפני כן כמה פעמים, ואי אפשר לדעת מה קרה להם. ייתכן שחלקם אפילו נפגעו כתוצאה מהשימושים הקודמים. ההרכבות עצמן מאולתרות. רוב המבנים הזמניים הם פרטץ'. פלא שזה לא קרה עד עכשיו עם טריבונות.

"אני חושב שיש לנו שתי דוגמאות למבנים זמניים שמראות את כל ההבדל. האחד הוא מגדל אייפל. הוא נבנה לתערוכה הזמנית לפני כמאה שנה. מדי פעם צובעים אותו ובודקים אותו אבל הוא נבנה להיות זמני ומחזיק. מבנה אחר הוא כיפת המילניום בלונדון שעובדת עד היום. הדרישה למבנה זמני צריכה להיות פי 2 בבטיחות מאשר מבנה רגיל. בדרך כלל גם מחפשים שזה יהיה בזול, אז זה לא תמיד מיטב בעלי המקצוע.

"כל התשתית לאסונות הללו נבנתה במשך הרבה זמן. מדינת ישראל עסוקה כל הזמן בסדר יום ולא משקיעה בתשתיות של רגולציה בתחום הבנייה. מאז ועדת זיילר, המדינה לא רוצה להסדיר את הענף. זה לא על סדר היום. אומרים שצריך עוד להוריד את הרגולציה? יש רגולציה מטופשת, אבל על דברים מהותיים לא עושים.

"במדינות OECD אין דברים כאלה. פה יש תרבות של מהר ובזול ושל כולם יודעים הכול. וקבלת ההחלטות היא לא מסודרת ולא מתודולוגיות והכול שליפות ולא מאולתר. לחברה שמספק טריבונות צריך להיות אישור, צריך מהנדס שבודק את הביצוע, צריך ניסוי העמסה, צריך תחזוקה של הציוד, בדיקות מעבדה לפעמים. צריך לעבוד מסודר ומקצועי. מירון? יום אבל לאומי? ומה עשיתם מאז? כלום".