איך מסבירים את ישראל לעולם שסבלנותו פקעה, ובלי לצאת מהכלים

איך להסביר את ישראל למבקריה היא שאלה שעליה, אם אינני טועה, איש לא הצליח להשיב בהצלחה זה 70 שנה ויותר.

היה שגריר ישראלי אחד בלונדון, לפני כמעט 50 שנה, שנהג לטלפן אל עורכי עיתונים כל אימת שהופיעה ביקורת בעמודיהם. נספח העיתונות בשגרירות ניסה להניא אותו, ללא הצלחה. היה משהו נוגע ללב גם באמונתו ביכולתו להשפיע, וגם בדחף להגן על שמה הטוב של ארצו.

שנות ה-70 היו הזמן הגרוע ביותר לישראל בזירה הבינלאומית. לא הייתה לה דריסת רגל באפריקה, במזרח אירופה, ברוב אסיה. בשורה של ארצות היא אמנם הורשתה להניף דגל, או דגלון, אבל רק במסגרת של קונסוליה, או של נציגות זוטרה. שגריר ישראלי לא הורשה להגיש כתב האמנה.

אחת הארצות שהרשו דגלון הייתה פורטוגל. ישראל לא עשתה מזה עניין. בפורטוגל הייתה דיקטטורה ימנית. היא החזיקה מושבות באפריקה, ולחמה בהן, שנים לאחר שהבריטים והצרפתים התקפלו. רק באוקטובר 1973 נודע לישראלים שפורטוגל חשובה מאוד לבריאותם. בהיעדר היתר לנחיתת ביניים באיי האזורים של פורטוגל, לא הייתה מתאפשרת רכבת האוויר האמריקאית שהצילה את חיי ישראל במלחמת יום הכיפורים.

מסילות אל לב השמאל

ב-1974 הייתה בפורטוגל הפיכה צבאית, שהתפתחה למהפכה. כמעט בן-לילה, פורטוגל עברה מימין קיצוני ואנטי-דמוקרטי לידי כת צבאית שמאלית קיצונית ואנטי-דמוקרטית. פחד הילך אז על אירופה, שברית המועצות תקים בסיס בקצה המערבי של היבשת. ישראל ניסתה למצוא מסילות אל לבם של השמאלנים בליסבון. לא הייתה לה שגרירות, אלא קונסוליה. היא מינתה אפוא שמאלן לקונסול כללי. זה היה יעקב יסעור, מייסד תיאטרון חיפה, שהיה סוציאליסט נלהב, חבר ותיק במפ"ם.

ההיגיון היה סביר: שמאלני ייטיב לדבר עם שמאלנים. פרופ' שלמה אבינרי, שהיה אז מנכ"ל משרד החוץ, מצא תירוץ נפלא לנסוע לליסבון ללא הזמנה פוליטית או דיפלומטית. הוא חבש את מגבעתו האקדמית, ומהיותו מומחה בעל מוניטין למרקסיזם, הוא סר אל ועידה בינלאומית בליסבון שעסקה בפילוסוף הגרמני הגל, מקור השראתו של מרקס.
צריך להודות במלוא דרך הארץ שזה היה מגוחך למדי. ישראל לא יכלה להתחבב על שמאלנים רק מפני שהיא שלחה קונסול על חשבון המִכסה של מפלגת שמאל קטנה, או בזכות נוכחותה בוועידה רבת-מרקסיסטים. אבל אז לפחות פיעמה בה ההכרה, שהיא מאבדת גובה בשמאל העולמי, וצריך לעשות משהו.

הקוראת ב-2021 תמשוך בכתפיה. השמאל העולמי, למי הוא חשוב או משנה.
שגרירים מיוחדים של מרכז הליכוד מייצגים עכשיו את ישראל במקומות מפתח: מר ארדן בוושינגטון, גב’ חוטובלי בלונדון. ומה אם בארה"ב יש ממשל חדש, הנוטה שמאלה יותר מכל קודמיו, ותלוי בתמיכתה של תנועה פרוגרסיבית מתחזקת? ישראל ויתרה זה כבר על הצורך להסתגל למציאות. ישראל מאמינה שהמציאות צריכה להסתגל אליה.

קול אחר

זו אינה ביקורת על המלחמה בעזה. אני חושב שזו מלחמת מגן. אבל התכחשות לתוצאות הבינלאומיות שלה לא תקדם את האינטרס הלאומי. ישראל צריכה להשמיע קול אחר, שיש בו מחשבה במקום התחסדות, צער במקום תוקפנות, האזנה במקום צעקה, חמלה במקום שמחה לאיד.

אני חושב שישראלים אינם מקדישים די תשומת לב לקשר בין מעמדה הבינלאומי של ארצם לבין השינוי החברתי והתרבותי בדמוקרטיות המערביות. צוברת תנופה עצומה ההתנערות מן המורשת המערבית בחלקים ניכרים של דעת הקהל המערבית, בוודאי בין משכילים. תעשייה תקשורתית ואקדמית מוצאת דופי כמעט בכל צד של ההיסטוריה המערבית ב-500 השנה האחרונות. ישראל נכרכת בעל כורחה בהתנערות הזו.

כן, יש אנטישמיות ניכרת בעולם, ויש לה ביטויים חסרי תקדים בשמאל (הימין מלא תקדימים). אבל לא מועילה היא הנטייה לייחס כל ביקורת קיומית על ישראל לאנטישמיות. אם בכלל, מוטב לייחס אותה לאנטי-מערביוּת, ולהלוך מחשבה הבוחן את החברה המערבית על יסוד גזענותה (עיינו נא, critical race theory). "עליונות לבנה", "זכויות יתר לבנות", התרחבו הרחק מעבר לשחור-ולבן באמריקה. הן מוּחלות על היחסים בין לבנים ל"בעלי צבע" בכל ההקשרים, כולל הישראלי-פלסטיני.

זה מעצבן? זה מוציא מן הכלים? זה חסר שחר? כן, כן וכן. אבל יציאה מן הכלים אינה נוסחת עבודה מועילה. היא מחלישה את היכולת לעמוד על התמורות ולהתמודד איתן.

מתחת לקו האדום

ביטוי דרמטי של התמורות נרשם בשבוע שעבר בניו יורק, כאשר טוען מרכזי לראשות העיר נאלץ לחזור בו מתמיכה פומבית בזכות ההגנה העצמית של ישראל, מפני שצירת קונגרס פרוגרסיבית רבת השפעה תקפה אותו. לפנים, לא היה מקום בטוח מניו יורק לידידי ישראל והציונות. ניו יורק משגרת סימן הזהרה, המצריך יותר מציוץ-תגובה תוקפני של שגריר ישראלי.

ישראל התאפשרה בזכות סדק צר בדלת, על יסוד טרגדיה שהניבה רצון טוב קצר-טווח. גדוּלת בן גוריון הייתה בהבנת הנסיבות. מדינה יהודית הייתה חדלה להתאפשר אפילו חמש שנים לאחר 15 במאי 1948.

הרצון הטוב פחת מאוד. הוא לא נגוז, אבל הוא ירד הרבה מתחת לקו האדום. הבעיה הגדולה ביותר של ישראל בזירה הבינלאומית היא שהסדק הצר ההוא חוזר ונבחן. אנשים הגונים, גם הגונים, מתקשים להבין את הסדק. ישראל מתחילה לא להתקבל על דעתם של חלקים גדלים מדעת הקהל המערבית. סכנה איומה נובעת ממצב העניינים הזה. חריקת שיניים אינה מספיקה.