סוכנות הידיעות AP היא סוכנות הידיעות המובילה בעולם, עם כ-15 אלף לקוחות. AP מגיע על-פי עדויותיה למחצית מאוכלוסיית העולם בכל יום.
הכוח העצום של AP קובע לא פעם את סדר היום העולמי - על מה נדבר, על מה ידונו באו"ם ובפרלמנטים ברחבי העולם. כל תמונה של הסוכנות מספרת סיפור בפני עצמה.
כדי להבין את העוצמה של הסוכנות אפשר להסתכל על רשימה של כמה מלקוחותיה שמתבססים יום יום על דיווחיה - "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", "פוקס ניוז", "דיילי מייל" ועוד ועוד. זה כוחה של הסוכנות.
הבעיה עם הסוכנות מתחילה שנכנסים לעומק הכתבות, לקריאת הכותרות, לבחינת הזוויות של הסיקור. הסוכנות, אשר אמורה להיות בינלאומית, אובייקטיבית ומקצועית, מגלה לדעתי פעם אחר פעם הטיות חמורות בדיווח על ישראל, שלא פעם אף חוטאות לדעתי למקצוע העיתונות.
כותרות כמו "שוטר ישראלי ירה באדם במזרח ירושלים", לאחר פיגוע דריסה שבו נרצחו תינוקת ונערה, מסגור המתרחש בעזה כתוקפנות ישראלית ביום-יום והתעלמות מסיפורים משמעותיים שלא מתאימים לנרטיב.
עדות לכך אפשר לשמוע ממארק לביא, עורך לשעבר בסוכנות, שמצר עד היום על כך שבסוכנות בחרו להתעלם מחשיפתו על יוזמת השלום הישראלית, כי היא לא התאימה לנרטיב.
בשנת 2014 מתי פרידמן, עיתונאי מוערך לשעבר ב-AP, תקף את חוסר האיזון של הסוכנות. וסיפר על כך ש-AP מצנזרת פרטים מסיפורים על חמאס ולא מציינת את זה. כמובן שכשצה"ל מבקשים לצנזר משהו מפאת הביטחון, הכתבה תמוסגר בהתאם.
במאמרו בעיתון "האטלנטיק" שיצא באותה שנה, סיפר פרידמן כי על-פי מקורותיו, צוות AP בחר להתעלם מכך שליד המשרדים שלהם נורים טילים. גם בכתבות על טענות ישראל שחמאס יורים מאזורים מיושבים, בחרו AP להעלים את העובדות.
זה ממשיך בכיבוי המצלמה כאשר פעילי טרור מגיעים לבתי החולים בעזה, והדלקתה רק כשאזרחים מגיעים, חוסר דיווח על כך שפעילי חמאס פרצו למשרדי AP והסתרת המקרה ועוד.
עיתונאי זר שדיברתי איתו השבוע סיפר לי כי כבר בשנות ה-2000 היה ידוע שחמאס בעזה הכניס פעילים שלו לעבודה ב-AP.
אנחנו יכולים לראות את ההטיה בסיקור באופן יום-יומי, האשמת ישראל במחסור בחיסונים לפלסטינים, הצגת אבו מאזן כמי שתמיד התנגד לאלימות, כותרות אשר מתארות את התוקף הערבי כקורבן ואת הנפגע הישראלי כתוקף, נתינת במה להאשמות נגד ישראל, הקטנה עד חוסר מקום לנתונים ולמעשים שתומכים בישראל ועוד.
לפני כ-5 שנים התפרסמה כתבה חשובה ב"גרדיאן" הבריטי, עיתון אשר מזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. בכתבה, ההיסטוריון הריט שננברג חשף כי סוכנות הידיעות AP שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית כדי לקבל גישה בזמן המלחמה למדינה. מלכתחילה, סוכנות הידיעות AP לא קיבלה גישה למדינה, אך כאשר היא ביקשה בכל זאת להיכנס, מפלגתו של היטלר הציבה שני תנאים: לא להוציא כתבות שפוגעות במפלגה; ולשכור כתבים שעובדים במפלגה הנאצית במחלקת הפרופוגנדה.
סוכנות הידיעות החזקה בעולם החליטה לשתף פעולה, ובכך הייתה הסוכנות ידיעות המערבית היחידה עם גישה לגרמניה. אז אומנם אנשי AP קיבלו גישה לגרמניה, אך שימשו כשליחיה וכדובריה של המפלגה הנאצית והשפיעו רבות על הסיקור העולמי של המלחמה, ולאו דווקא לטובה.
לאחר פרסום המאמר פרסמה AP הכחשה לסיפור. את הכתבה של AP על ההכחשה שלה פרסמו מאות כלי תקשורת בעולם. פשוט כי AP סיפקה. זה רק מראה את כוחה של AP להשפיע על התקשורת. גם כשהם הסיפור - הם יכולים לשלוט בנרטיב.
תופעה זו נמשכת. בשנת 2011 התפרסמה הדלפה של טיוטת הסכם בין AP לסוכנות הממשלית של צפון קוריאה, שבה נכתב כי בתמורה לגישה למדינה, AP תפיץ חומרים של הסוכנות הנשלטת על-ידי הדיקטטור הצפון-קוריאני.
רבותיי, ההיסטוריה חוזרת. בשבוע שעבר צה"ל הפציץ בניין שבו מסבירה מדינת ישראל שישבו משרדי מודיעין וטכנולוגיה של חמאס. באותו בניין ממש ישב משרדה של הסוכנות.
כמה סיפורים כתבי הסוכנות היו יכולים לספק לנו? כמה תמונות בלעדיות על פעילות חמאס? והאם AP מפיצים את אג'נדה של השלטון המקומי? לשאלות האלה אין לי מענה, אבל לדעתי על אמינות וההוגנות של הסוכנות מרחף צל כבד.
הכותב הוא מנכ"ל סוכנות הידיעות הישראלית TPS
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
