האלימות בערים הערביות: גם אנחנו בחברה הערבית חייבים לשאול את עצמנו איפה כשלנו

ימים קשים עוברים על החברה הישראלית בשתי אוכלוסיותיה, הערבית והיהודית. המדאיג הוא שהגרוע עוד לפנינו במערכת היחסים בין שתי האוכלוסיות. מחאות אלימות, הביאו כל בן אדם שפוי ובר דעת למצב של דיכאון, תסכול ויאוש מההתפרצות הפתאומית. החברה הערבית היא קורבן של הנהגה חסרת מאבק אסטרטגי ושל יחס של אטימות מצד השלטון המרכזי כלפיה.

קשה לי לראות מעשי ונדליזם במסגדים או בבתי כנסת וקשה לי עוד יותר לראות מעשי לינץ' בכל אדם באשר הוא, והכל כמקור לשפיכת הזעם של המפגינים משני הצדדים. לא מעניין אותי מי התחיל ראשון כי אין כל סיבה היכולה להצדיק מעשים כאלה. מאורעות אוקטובר 2000 עדיין אינם יכולים להימחק מהזיכרון של כל אחד מבני החברה הערבית שהביאו ליחסי אי-אימון ונתק בין האוכלוסיות. וכאן השאלה שנשאלת היא לא מה למדנו ממאורעים אלה, אלא מה לא למדנו מאותם אירועים שבתוך זמן כה קצר נכנסנו לגל שני אחרי שני עשורים?

אין אני בא לדבר בשמה של מרבית החברה היהודית, שבחלקה לא רואה בארגוני הימין הקיצוניים "לה פמיליה" ו"להב"ה" כל פסול, ואין אני בא לפטור אותה מחלקה הישיר והעקיף למצב בו נקלעה החברה הערבית מזה שנים שנדחקה לשולי השוליים של החברה הישראלית. אני עושה חשבון נפש עמי ועם עצמי ושואל את עצמי שאלה אחת פשוטה איפה טעינו כחברה ערכית שראינו במחאות אלימות כברירת מחדל לשפיכת הזעם ובחלקן הרב אינן מתיישרות עם ערכי החברה הערבית ודתותיה השונות. למען האמת קשה לי לענות. קשה לי לענות כי לא הצלחתי למצוא ולו סיבה אחת היכולה הצדיק מעשים שכאלה.

דוח ועדת אור שחקר את האירועים האלימים של אוקטובר 2000 ציין כי "על הרוב היהודי לזכור כי המדינה אינה רק יהודית אלא גם דמוקרטית, כי השוויון הוא אחד הנדבכים המרכזיים במבנה החוקתי של המדינה, וכי איסור האפליה חל על כלל אזרחיה. עליו להבין כי האירועים שהפכו את הערבים למיעוט במדינה היו בעבורם אסון לאומי, וכי השתלבותם בישראל הייתה כרוכה מצדם בקרבנות כואבים. הרוב היהודי חייב לכבד את זהותם, את תרבותם ואת שפתם של האזרחים הערבי".

מאז אירועי אוקטובר 2000, יחס השלטון המרכזי כלפי החברה היה בשני כיווים הפוכים. מצד אחד, בהתאם למחקר שערכתי באוניברסיטת תל אביב שבדק את ההחלטות הממשלתיות הייעודיות בין השנים 1991-2015 נתקבלו כ-100 החלטות יעודיות המתמקדות בשיפור מעמדה של החברה הערבית וזה מעבר להחלטת 922. אך, הבעיה במדיניות זו היא שמדובר בהחלטות ממשלתיות שאינן מחייבות בהיותן לא מהוות חלק מתקציב הממשלה, כך ששיעור ביצוען הלא מושלם לא מפתיע. מצד שני, לעומת זאת, במשך שני העשורים האחרונים, נחקקו חוקים גזעניים שהדירו את החברה הערבית כדוגמת חוק הלאום, חוק קמינץ ואחרים.

המאורעות בחברה הערבית הפעם לא היו שונות בהרבה ממאורעות אוקטובר 2000. אך הפעם, מדובר במאורעות שמאופיינים, לרוב, בדור צעיר, מיואש וחסר כל תקווה לעתידו. אבטלה, עוני, פשיעה וחוסר דיור הן רק חלק ממכלול הבעיות שמהן סובל הדור הצעיר שמהווים תוצאה של הזנחה שיטתית רבת שנים מצד השלטון המרכזי. ישלה את עצמו מי שיחשוב לרגע כי ההתפרצות 2021 הינה תוצאה של אירועי שייח ג'ראח וישלה את עצמו גם מי שיחשוב לרגע שהמלחמה על עזה היא בגלל שחמאס התעורר לרגע למצוקתה של החברה הערבית בארץ וחרד על מצבה של החברה הערבית שנמצאת כמיעוט פריפריאלי במפה הפוליטית, הכלכלית והחברתית של ישראל. מדובר בקש ששבר את גב הגמל, ותו לא.

אטימות השלטון המרכזי והתנהגותו כ"יען" בכל הקשור למצוקתה של החברה הערבית וצעקותיה, התסכול המצטבר, האיום הקיומי אליו נקלעה החברה הערבית, והייאוש של החברה הערבית להביא שינוי מיוחל במצבה, הן רק חלק ממכלול הסיבות האמיתיות העומדות מאחורי ההתפרצות הפתאומית וגל הזעם האחרון, והשאלה שנשאלת היא האם זה היה העיתוי הנכון והאם זו הדרך הנכונה להביע את הזעם? אין ספק כי במדינה דמוקרטית, רצוי, ואף חובה, לצאת להפגין נגד ההתרסה של השלטון המרכזי. אך אל לנו לשכוח לרגע כי מדובר בשלטון שוויוני. לכן, כל מחאה חייבת להיערך כחלק מאסטרטגיה ולא כתגובה אגבית ורגשית. וקל וחומר כאשר המדובר בחברה המונעת לרוב מרגש.

לשלטון המרכזי יש אחריות מרבית למצבנו כמיעוט ילידי, אך אי-אפשר לשנות את מעמדנו כל עוד אנו ממשיכים לחשוב באותה דרך חשיבה, וכל עוד אנו לא מכירים בבעיות שבתוכנו. לנו כחברה יש חלק בהתנהלותנו הקלוקלת במשך השנים והגיע הזמן שנדבר עליה בפה מלא, הגיע הזמן לחשיבה מחודשת על דרך המאבק שלנו. כן, כשלנו שלא השכלנו לפעול בהתאם לאסטרטגיה וסדר יום משלנו. כן כשלנו כאשר לא נתנו הזדמנות לזרם המצדד בכניסה לממשלה את ההזדמנות שאולי הישועה תבוא דרכו ובמקום זאת הענקנו לו תעודות של "בוגד". כן כשלנו שלא השכלנו לדעת מתי להשתמש בדבשת הגז ומתי בדבשת הברקס, ובמיוחד בחברה שהיא לרוב מונעת מרגש. כן, כשלנו בשימוש במעשי ונדליזים על ידי קבוצות מיעוט שבמיעוט שבתוכנו, וכאילו זה טבעי והגיוני שעדיין אנו מצפים לתוצאה שונה. כשלנו.

הכותב הוא רואה חשבון, כלכלן, מנכ"ל המועצה הכלכלית לפיתוח החברה הערבית