אנחנו מנצחים בעזה אבל מפסידים בזירה הבינלאומית

לפני כמה שנים התגלגל אלי סיפור מעט ביזארי על משרד החוץ. עובדי המשרד, כך נאמר לי, משתדלים באופן קבוע לקבוע את הפגישות הבינמשרדיות שלהם במשרדים האחרים - על מנת שיוכלו ליהנות מהכיבוד שמוגש בישיבות אלו. במשרד החוץ, כך סיפר לי אותו אדם, אין אפילו קפה להציע להם - בגלל הקיצוצים בתקציב המשרד. אירועי הימים האחרונים גרמו להיזכר בסיפור הזה שוב, ובמשמעויות העמוקות יותר שלו.

בשבועיים האחרונים נלחמת מדינת ישראל במספר חזיתות בו זמנית. בדרום מול חמאס, במרכז הארץ מול פורעים ערבים, ולצערי מסתמן שגם בחזית הצפונית. ומעל כל אלו, בלי שרבים מאיתנו נדע - מתרחשת חזית נוספת, חשובה לא פחות - ואולי אף יותר - החזית ההסברתית הבינלאומית של מדינת ישראל.

ושם, ובניגוד לתמונות הניצחון שמשדרים לנו מעזה, אנחנו מפסידים. ביג טיים מפסידים.

נודה על האמת, נתוני הפתיחה שלנו לא מזהירים. סיפור החזק מול החלש כבר מזמן משרת את הנרטיב הפלסטיני, צעדים מעוררי מחלוקת של צה"ל כמו ירי על בניין שמאכלס עיתונאים או ירי על בתי אזרחים לא מוסברים כמו שצריך לתקשורת העולמית, ואנחנו מפסידים נקודות במהירות מטורפת אל מול תמונות של ילדים ונשים, ומספרי הרוגים שהולכים וגדלים.

משרד החוץ נושל מנכסיו המקצועיים

בעשור האחרון, ובעיקר מאז הבחירות של 2015, נושל לאט לאט משרד החוץ מכל נכסיו המקצועיים. תחומי האחריות שלו, הסמכויות השונות וגם התקנים והתקציבים שמגיעים איתן קוצצו ופוזרו בין שלל משרדים הזויים שהוקמו לצרכים פוליטיים, או שניתנו אחר כבוד לאנשי שלומו של ראש הממשלה, בהם פרקליטיו הצמודים וראש המוסד.

אין לנו תקציב מדינה כבר קרוב לשנתיים, אבל בדיקה זריזה בשנים שלפני תגלה שתקציב משרד החוץ קוצץ בעשור האחרון במאות מיליוני שקלים.

והחמור מכל - למי שכבר הספיק לשכוח, במשך קרוב לעשור כיהן המשרד ללא שר בפועל, כאשר השר המכהן הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו כתפקיד נוסף.

כבר נכתב רבות על האיום שזיהה נתניהו בתפקיד שר החוץ שהיה נחשב בעבר לתפקיד יוקרתי וממליך מלכים, ועל כך שדאג לנטרל את המשרד הזה מכל יוקרה או השפעה ובדרך שתבצר אותו כ"מלך יחסי החוץ" שלנו. את המחיר על ההתנהלות הזו כולנו משלמים היום - ובענק.

במשך שנים מכרו לנו פה אשליה שמצבנו הבינלאומי מעולם לא היה טוב יותר. שילוב של נשיא אמריקאי נוח וקשרים אישיים שרקם ראש הממשלה נתניהו עם מספר שליטים זרים - סייע להנצחת הסטטוס (וכמובן לחיזוק מעמדו של נתניהו בעיני בוחריו). אבל מי שקצת מבין בדיפלומטיה, יודע שאת העבודה האמיתית שקודמת לביקור ראש ממשלה, ובוודאי אחריו - עושים אנשי המקצוע, הדיפלומטים, אנשי משרד החוץ.

וכשאין מי שיישאר לקדם את האינטרס הישראלי אחרי שנתניהו מצטלם עם מנהיג המדינה - אז תמונת יחסי החוץ של ישראל נראית יפה באלבום, אבל ברגע האמת היא קורסת.

אחרי שנים של הזנחה, רק רצון טוב לא יספיק 

אקח אתכם כמה שנים אחורה.

בשנת 2008 בעופרת יצוקה, ב-2012 בעמוד ענן, וגם ב-2014 בצוק איתן יצא לי לקחת חלק פעיל במאמצי הסברה של משרד החוץ, דרך יוזמות מתנדבים שצצו אז כמו פטריות אחרי הגשם.

ישבתי אז לילות שלמים - וכמוני עוד צעירים ישראלים רבים - והנגשנו את ישראל לעולם, את הנרטיב שלנו. לדברים האלו יש חשיבות עצומה - והם לא קורים כרגע. לא כי אין לנו מתנדבים ומתנדבות - אלא בעיקר כי אין במשרד החוץ את מי שיוביל אותם לעשות זאת.

במשרד החוץ עובדים אנשים מעולים, חוד החנית הדיפלומטית שלנו, אנשי ונשות עשייה מעולים, ציוניים וחדורי שליחות ומוטיבציה. אבל אחרי עשור של הזנחה - דומה כי גם בגיוס כל הרצון הטוב, אין זה מספיק.

אנחנו נצלח את המלחמה הזו, ואת התקופה הקשה הזו, ונצטרך להפיק לקחים. אחד מהם - אולי המשמעותי ביותר שבהם - יצטרך להיות הזנחת, הפקרת, המערך הדיפלומטי של מדינת ישראל, ומשיקולים זרים.

הכותב הוא ראש האגף המשפטי בתנועה לאיכות השלטון