הפרעות בערים המעורבות: צריך לדאוג שיהיה להם מה להפסיד

לפני כמה ימים הבת שלי ניגשה אלי ואמרה: יש לי מורה ערביה, אני אמורה לשנוא אותה עכשיו? הסתכלתי לה בעיניים ועניתי: להפך. את אמורה להבין שבזכותה ובזכותך יש עוד סיכוי שנצליח לכבות את השריפה שמשתוללת עכשיו.

גדלתי בעכו, עיר מעורבת שבה התרכזו ערבים פלסטינים שגרו בעיר עוד לפני 1948, עולים יהודים שחיו תחילה במעברות ושיכונים, ניצולי שואה שעולמם חרב עליהם לצד פליטים מחיפה שלמדו להסתגל מחדש למציאות תחת השלטון היהודי.

והמציאות הזו הייתה רוב הזמן מאוד טובה, נעימה ונוחה. העיר העתיקה שוב שקקה חיים, השלטון הצבאי התחלף בשלטון אזרחי מקומי שיודע להתחשב באלה וגם באלה. הרכב האוכלוסייה השתנה, נוצר רוב יהודי מוצק אבל המיעוט הערבי, בני עכו, תמיד הרגישו שהם בבית ולא אורחים בביתם.

עכו היפה שלי, העיר שראתה היסטוריה שלמה חולפת בה, אשורים ונביאים, אנטיוכוס ונפוליאון, הלניסטים וביזנטים, צלבנים ועות'מאנים. העיר הזו לא תשנה את פניה גם לא לאחר לילה שאסור לו לחזור.

ללילה הזה קדמו יום ועוד יום ועוד יום של כישלון חברתי ישראלי. צריך להגיד את האמת: הזעם שהתפרץ בקרב צעירים מהחברה הערבית לא נולד אתמול בלילה. לאורך שנים עבדתי מול החברה הערבית בישראל וראיתי מקרוב את התסכול המוצדק.

היעדר פרנסה ראויה, מקורות תעסוקה, אזורי תעשייה, אפילו תשתיות אינטרנט ראויות. ילדים שמנותקים ממערכת החינוך, אחוזי אבטלה גבוהים, מחסור בפעילות תרבות ופנאי, אפילו לא גני משחקים ראויים. אני לא מדברת על עכו, אני מסתכלת באופן רחב על מדינה שלמה ש-20% מהאוכלוסייה שלה, המיעוט הגדול ביותר, לא זוכה לשוויון בהקצאת המשאבים.

בתוך זה מתחדד גם פער הדורות, הסמכות ההורית נשחקת, ראינו תופעות דומות גם בזעם המוצדק של צעירים וצעירות מקהילת יוצאי אתיופיה לפני כמה שנים. מי מאיתנו לא הבין את הזעם הזה? מי מאיתנו לא נחשף באופן אישי ליחס מפלה או גזענות סמויה או גלויה כלפיהם? גם שם ביטא הדור הצעיר כעס ואגרסיות שדור ההורים שלו נמנע מלבטא.

לא סתם מכונה המחאה הזו "מחאת הטיקטוק" וכשאין מבוגר אחראי בסביבה, התסכול הופך לזעם, הזעם לאלימות ואין קול שקול שיכול להרגיע את הרוחות.

מי שיש לו מה להפסיד - לא שורף בתי עסק ולא מבצע לינץ'

לא הצבא ולא המשטרה הם הפתרון. רק מערכת חינוך, תעסוקה, שיתוף פעולה, תהליך עומק ארוך ועיקש ונחרץ שחייב להיעשות על ידי יהודים וערבים יחד. זו לא יכולה להיות אחריות שאנחנו מגלגלים מצד לצד.

מי שיש לו מה להפסיד - לא שורף בתי עסק ולא מבצע לינץ' בשכנים. חינוך טוב והזדמנויות תעסוקה הן בדיוק מה שיגרום לדור הצעיר בחברה הערבית להבין שעל זה אסור לוותר, אסור לקחת סיכון, אסור בשום אופן לשרוף את הגשרים.

בפורום הכלכלי חברתי הבנו את זה הרבה לפני פרוץ המהומה. עלינו לשטח כדי לבצע בפועל את מה שאנחנו מאמינים שיגשר על התהום, בראש ובראשונה בהזדמנויות תעסוקה, בקידום עסקים קטנים ובינוניים בחברה הערבית, בעידוד רכש מגוון בקרב החברות הגדולות, בהקמת מנהלת המעסיקים שמייצרת פתרונות תעסוקה בפריפריה ובתוכה גם בחברה הערבית.

בקרב אנשי המקצוע כולם מכירים את הפרדיגמה לפיה כתובת שווה עתיד. המקום שבו גדלנו והמשפחה שאליה נולדנו ינבאו ב-80% את סיכויי ההצלחה שלנו בחיים המקצועיים. כל עוד הפרדיגמה הזו מתממשת במציאות, נישאר עם דור צעיר מתוסכל וזועם ובסופו של דבר אלים. לכן התפקיד שלנו הוא להראות לדור הזה את האופק.

בשילוב כוחות נייצר דור צעיר חדש, משכיל יותר, מרוויח יותר, מעורב יותר בחיי המשק הישראלי וכפועל יוצא גם בחיי החברה, התרבות, מוקדי ההשפעה. מי שמרגיש חלק - גם יידע להיות בבוא העת הקול השפוי שיוצא נגד אלימות ונגד האיבה.

במקום חיילים ושוטרים בואו ננסה נשק מסוג חדש: הכלה, קבלה, אכפתיות, ערבות הדדית, פתרונות ישימים. זו המלחמה על העתיד המשותף של כולנו והיא בעיצומה.

הכותבת היא מנכ"לית הפורום הכלכלי חברתי וה-Business Roundtable Israel מיסודה של נשיאות המגזר העסקי