המתיחות בערים המעורבות: אסור להתפתות לליברליזם הסמכותי

המראות הבלתי נתפסים של אלימות עדתית בעקבות המבצע בעזה הדליקו נורות אדומות לציבור הישראלי ולמערכת הפוליטית. המראה המטורף בשידור חי של הלינץ' בנהג מונית ערבי בבת ים, בהמשך למעשים אלימות של צעירים ערבים חמומי מוח וחסרי פחד, נגד יהודים בלוד וערים מעורבות אחרות, המחישו עבור אזרחים רבים את מה שהיה קשה לתאר עד כה: היינו בתוך סוג של מלחמת אזרחים על רקע אתנו-לאומית, כאשר ממשלת ישראל מאבדת שליטה.

זה הרקע להצעות שעדיין נמצאות על הנייר של מנהיגי ציבור כאלה ואחרים - להעביר חוק שיתיר שימוש בצה"ל לשם החזרת הסדר ברחובות. במילים אחרות, זו הצעת חוק המובילה במוקדם או במאוחר לחקיקת חוקים לשעת חירום. על הנייר זאת יוזמה המיועדת לבלום את הפעילות הקיצונית של שני הצדדים. אולם, לא צריך להתעמק יותר מידי בהיסטוריה כדי להבין לאן הצד הזה יכול להוביל. מבלי להיכנס למוח של נתניהו ואפילו מבלי להאשים אותו בתאוריות קונספירטיביות, ראוי לחשוב בכובד ראש על מהלך פוליטי מסוכן ביותר.

על אף השוני המהותי בין החוויה הדמוקרטית הישראלית לזאת של מדינות רבות בעולם, שנפלו קורבן לפיתוי הסמכות, כדאי בכל זאת להדגיש כמה מן הסכנות הכרוכות במהלכים שלכאורה מיועדים להצלת הדמוקרטיה הליברלית.

בארגנטינה של שנות השבעים אנשים ליברלים במהותם, ביקשו את התערבות הצבא על מנת להציל את המדינה מן האנרכיה האלימה המשתוללת. הפלגים הימניים של התנועה הפרוניסטית לחמו כנגד הפלגים השמאלניים של אותה תנועה פוליטית ויצרו אנרכיה שלטונית. הממשלה הדמוקרטית של אז, המונהגת על ידי אלמנתו של חואן פרון, איזבלה פרון, לא רק שלא הצליחה לשלוט על האנרכיה הפוליטית, אלא אף תרמה רבות לה כשתמכה באופן פעיל בפלגים הפשיסטיים. המטרה בעצם הייתה לדכא גורם אחד של אותה אנרכיה, קרי המרדנים השמאלניים.

הנקודה היא שלהרבה ליברלים בארגנטינה ובעולם, אשר סלדו מן השמאל המהפכני אבל לא היו מוכנים לתמוך בכנופיות הפשיסטיות, מצאו פתרון. לבקש את התערבות של הצבא, באופן שלכאורה מבוסס על רצון להחזיר את הסדר והביטחון הציבורי. התוצאות לא איחרו לבוא. המשטר הצבאי לא קם על מנת להחזיר את ארגנטינה לדמוקרטיה והפך להיות אחד מן המשטרים הסמכותיים והרצחניים ביותר במאה העשרים. המשטר בהחלט חיסל את השמאל המהפכני וגמר עם האנרכיה הפוליטית כפי שרצו ליברלים רבים. אולם בבוא הזמן, המשטר גמר גם עם הליברליזם הפוליטי.

לא בכדי אחד האידאולוגיים של המשטר הצבאי הארגנטיני היה המשפטן הנאצי קרל שמיט, אחד התאורטיקנים של חוקי "מצב חירום". גם שמיט ביסס את התאוריה המשפטית והפוליטית על רקע המתח בין הימין הפשיסטי לשמאל הקומוניסטי ברפובליקה של ויימאר, אשר יצר מצב של אנרכיה פוליטית, לכאורה. הוויכוח היה בין קרל שמיט והנס קלזן, שהיו המשפטנים הבולטים ברפובליקת ויימאר ואשר עסקו בדיון על שימוש בסמכויות חירום בתקופות של משבר פוליטי. כליברל, קלזן תמך בפרשנות הצרה של סמכויות חירום וביקורת חוקתית, ואילו כשמרן קרא שמיט להחלטות חירום בלתי מוגבלות. הנקודה הרלוונטית היא ששמיט הבין שלמדינה הליברלית אין כלים להתמודד במצבי חירום.

דמוקרטיה פרלמנטרית מחויבת לשמור על עיקרון של "סיכוי שווה" וניטראליות בין תפיסות עולם שונות ובין קבוצות אתניות שונות. שמיט מוצא את התפיסה הזאת כאבסורדית. לדידו, מפלגות או קבוצות אידאולוגיות המערערות על ריבונות המדינה, המיוצגת על ידי הלאום הדומיננטי, לא יכולות לקבל יחס שווה.

לדידו של שמיט, זאת המהות של דמוקרטיה לאומית, אשר מתנגשת עם מהותה של דמוקרטיה ליברלית. על פי תפיסה זאת ברור שלא יכולה להיות סימטריה בטיפול בפורעי חוק בתקופה של אנרכיה פוליטית. כאשר מחוקקים תקנות לשעת חירום, שמיט וממשיכיו מבדילים בין אויבי האומה, לסתם פורעי חוק, קרי ה"פשיסטים" בני האומה. לכן, על פי שמיט, דמוקרטיה לאומית חייבת להפליא בין אותם המייצגים את העם הנכון ואותם המייצגים את אויבי העם, קרי, מיעוטים אתניים והשמאל המרקסיסטי.

בלי שום ספק, על אף שמטרת נתניהו לכאורה, היא הכנסת הצבא לערי ישראל כדי לדכא את האנרכיה הנגרמת על ידי שני המחנות האלימים, התרגום של יוזמה זאת על ידי מנהיגי המחנה הלאומי בישראל הוא א-סימטרי. הצבא חייב בדיכוי ביטויי הזעם של המיעוט הערבי, המוגדר כאויב. לעומת זאת, הטיפול בפשיסטים היהודים הוא טיפול של פורע חוק פשוט.

ובכל זאת, במקרה הישראלי, בניגוד לארגנטינה, ראש הממשלה לא יפנה את מקומו. במציאות הוא יקבל סמכויות לנהל את מצב החירום שייתכן שלא יהיה לו תאריך סיום. האם זה מה שיקרה? לא בטוח, והלוואי שלא. חשוב בכל זאת להזהיר ממהלכים פוליטיים בעייתיים הכרוכים בדרישה גם של ליברלים מודאגים - להכניס את הצבא על מנת לדכא אנרכיה חברתית.

הכותב הוא מרצה בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב