המשטרה זנחה את יהודי לוד ומאשימה את "שני הצדדים"

בבוקר יום שלישי שעבר התעוררנו, תושבי לוד היהודים, למציאות חדשה. מאוימים ומפוחדים בביתנו שלנו. מאותו בוקר ובמשך כשלושה ימים התמודדנו עם קבוצות של ערבים שיצאו מדי ערב לרחובות במטרה אחת - להכות יהודים, לשרוף רכוש יהודי ולהשחית בתי כנסת וסמלי שלטון ישראלים.

במשך שלושה ימים הסתגרנו בבתינו באימה, כאשר העיר שוקעת בענני פיח, עשן וגז מדמיע, מכוניות שרופות לאורך צירי תנועה מרכזיים, תמרורים ועצים עקורים, חלונות בתים ומכוניות מנופצים, רחובות ומדרכות שוממים וזרועים שברי זכוכית ואבנים.

הסיפור של ה'סבב' האחרון בלוד הוא אחד - האוכלוסייה הערבית החליטה לקום על המדינה היהודית ויהודיה. אפשר לספר על הזנחה של שנים, על אפליה, על קיפוח, על אחווה עם הפלשתינים והתנגדות לכיבוש, אולי הכל נכון. אך אף אחד מאלה לא יכול לשמש תירוץ לאלימות ולטירוף אותו חווינו, ואולי ראינו רק בסרטים.

נולדתי וגדלתי בלוד, ולאורך השנים ניתן היה לראות בבירור כיצד הולכת ומתפתחת האנרכיה. כיצד צומח לו מיעוט אלים, נטול יראה וחסר כל עכבות ביחסו לרשויות השלטון והחוק, כאשר אלה מנגד מתפרקות מסמכותן ובוחרות להתבטל ולהתקפל בפני האלימות הערבית.

זה הסיפור השני, המתסכל והמדכא ביותר בימי הפורענות שעברו עלינו בלוד. המשטרה איננה. לא רק ששוטרים אינם נענים בזמן ובכוח הנדרש כאשר אנו קוראים שוב ושוב לעזרה, אלא גם כשהגיעו הם לא ידעו ולא היו מוכנים להתמודד עם הפורעים.

מדינת ישראל ומשטרת ישראל אימצו הלך רוח לפיו יש "להכיל" אלימות ערבית. הן חוששות להתעמת איתה ולכן מעדיפות לחצוץ בינה לבין הסדר המדומה ששורר מחוצה לה. הדוקטרינה הזו כשלה, והיא מחייבת שידוד מערכות כללי והתפטרות כל ראשי מערכת שמירת החוק, מן השר לביטחון הפנים ועד מפקד תחנת לוד.

ובתוך האנרכיה המשתוללת, באין אכיפה ושמירה על הסדר, נאלצנו אנחנו האזרחים להגן על משפחותינו ועל רכושנו.

בן לילה התארגנו חמ"לים של התושבים, נאספו אמצעי ראיית לילה, רחפנים, משקפות וציוד הגנה נוסף, יצאנו לפטרולים ותצפיות, לשיירות חלוקת מזון ומצרכים, למבצעי חילוץ מדירות נצורות ולהצלת ספרי תורה מבתי כנסת נשרפים. כאלף מתנדבים ערכיים וממושמעים מכל רחבי הארץ הצטרפו לכוח ההגנה הזה, הרבה לפני שמשטרת ישראל התעשתה ונחלצה להגן על יהודים בלוד.

בשבת הסברתי לילדיי כי רק המדינה רשאית להפעיל כוח בדמוקרטיה מסודרת, וכי לאזרחים אסור לנהוג באלימות כלפי אזרחים אחרים. אך כששאלו אותי למה אני יוצא לפטרל בלילה השבתי, כי כאשר האנרכיה משתוללת וכאשר המשטר והמשטרה חדלי אונים אין לנו כל ברירה אלא להגן על עצמנו בעצמנו.

נכון. היו קבוצות אלימות שהגיעו ללוד וערים מעורבות אחרות וליבו את האש. אכן היה מעשה לינץ' מתועב, פסול ואנטי-יהודי בערבי חף מפשע, מעשה ראוי לכל גינוי, המחייב חשבון נפש ואסור שיישנה (מעשה זה זכה לגינוי מכל מנהיגי הציבור היהודי על כל גווניו, מה שלא זכתה לו אלימות הציבור הערבית מידי מנהיגיו). אך אלה אסור שיטשטשו את הסיפור שארע בלוד - פרעות של ערבים ביהודים ובסמלי שלטון ישראלים, רק כי הם כאלה.

דומה כי זה הסיפור השלישי והעצוב ביותר שסופר בשבוע האחרון. במקום להתמודד עם השבר הגדול ועם ניפוץ אשליית הדו-קיום, בחרו רשויות השלטון המשטרה והתקשורת, לפתח בדבקות וביעילות את "קדושת הסימטריה". "יש טרוריסטים משני הצדדים" הצהיר מפכ"לנו.

תיאורית ה"אלימות ההדדית" מתרצת את הכישלון ומונעת את ההכרח להתמודד עם המציאות, אומרים לעצמם תועמלני הדוקטרינה החדשה.

אך הציבור אינו טיפש, הוא מבין את המתחולל לנגד עיניו והוא כבר נערך לפעם הבאה. חמור מכך, הניסיון לטשטש את המשבר ולהטיל אחריות מדומה "על שני הצדדים", מעמיק את התסכול, את האיבה בין הצדדים ואת חוסר האמון בשלטון ומוסדותיו, והפיצוץ הבא, לא רק שיהיה בלתי נמנע אלא גדול וכואב פי כמה.

והערה לסיום - אזרחי ישראל הערבים זכאים לשוויון זכויות אזרחי מלא, בחינוך, בתעסוקה בדיור ובכל היבט אחר של חיים אזרחיים במדינה מתוקנת. לא הם ולא אנחנו הולכים מכאן, אך התעלמות מן הסיפור לא תקדם חיים משותפים.

הכותב הוא עו"ד ותושב לוד