הממשלה צפצפה על השקיפות וקבלת ההחלטות נפגעה

הזכות למידע מהשלטון היא נשמת אפה של עיתונות איכותית, שמגשימה את זכות הציבור לדעת. גלובס רואה חשיבות גדולה בביצור זכות זו, ומסיבה זו ניהל, בין השאר, הליכים משפטיים בשנה החולפת נגד ממשלת ישראל, בדרישה לחשוף את התמלילים של קבינט הקורונה. לרגל יום חופש המידע שחל לאחרונה, ומתוך הכרה בחשיבות הזכות למידע, אנו מעניקים במה לכותבים שונים בנושא השקיפות. אנו מבטיחים להמשיך ולהילחם עבור זכותכם לדעת

מגפת הקורונה תפסה אותנו, אזרחי המדינה, במערומינו.

מדינת ישראל פגשה את מגפת הקורונה בתקופה של חוסר יציבות פוליטית-משילותית, בה הרשות המבצעת צברה כוח על חשבון הרשות המחוקקת והחלישה את מנגנוני הבקרה והפיקוח של הכנסת. בפועל, הפרדת הרשויות כמעט ולא הייתה קיימת, והכנסת הפכה במידה רבה לחותמת גומי של הממשלה. ואולם לחוסר היציבות הפוליטי הצטרפה בעיה נוספת, שאנשים פחות ערים אליה, היא נוגעת לשקיפות. יכולתה של הכנסת ושל החברה האזרחית לפקח ולבקר תלויה באופן בלעדי במידע הזורם אליה.

מצד אחד, משרד הבריאות הנגיש לציבור מדדים על מחלת הקורונה בצורה יומית ושוטפת, ועל כך ראוי לשבח. אולם במקביל, תהליכי קבלת החלטות - גדולות כקטנות - במקרה הטוב התנהלו בשקיפות לא מספקת או סלקטיבית, ובמקרה הרע - בחוסר בשקיפות. כך לדוג', הוחלט כי ההסדר הקבוע החל על הפרוטוקולים של דיוני הממשלה, על פיו הם חסויים לשלושים שנה - יחול גם על דיוני הקורונה. כמו כן, חברי כנסת קיבלו החלטות משמעותיות בוועדות בכנסת לגבי חופש התנועה של האזרחים ועל מעקב אחרי התנועות שלהם, מבלי לקבל נתונים מדויקים, מלאים ונכונים.

הציפייה הייתה שדווקא בעידן הביג-דאטה והטכנולוגיה, עידן שבו ניתן למדוד ולכמת כמעט כל פעולה אנושית, מקבלי ההחלטות ישמחו להנגיש לאזרח מידע ציבורי מובן, עדכני, רלוונטי ובר-שימוש. בכך גם יגבירו את רמת השירות לאזרח, וגם את רמת האמון בין הממשל לבין האזרחים. אולם הציפייה הזו לא התממשה.

הפכנו עדים לתופעה ההפוכה, דווקא בגלל שמדובר בעידן של ביג דאטה. מקבלי החלטות הבינו את הכוח הטמון במידע ושכללו את שליטתם בזרימתו החופשית. החסם לשקיפות אינו טכני או טכנולוגי, אלא דווקא רצון של מקבלי ההחלטות להשתמש במידע בצורה סלקטיבית ובזמן המתאים להם. זאת על מנת לזכות ברווח פוליטי ולחזק את הכח שלהם אל מול השחקנים האחרים. בהתנהלות זו אין דבר רחוק יותר מחזון השקיפות, עליו הכריז אובמה ביוזמת הממשל הפתוח מ-2008. אין מסוכן יותר מהליכי קבלת החלטות בלי לתת דין וחשבון לאף אחד ובלי להסתמך על ייצוג גישות אחרות.

משבר הקורונה הוכיח לנו שלשקיפות בזמן אמת, ולא בדיעבד, ישנה חשיבות מכרעת. האם ניתן או לא ניתן לפתוח את חדרי הכושר לאנשים? האם צריך לסגור את נמל התעופה בן-גוריון? מה מודל הסיכון לפיו מערכת הבריאות צריכה לפעול? האם צריך לסגור אוכלוסיות בעלות סיכון על פי מודל רמזור או מודל אחר? האם צריך לאפשר לשב"כ לעקוב אחרי כל האוכלוסייה? שאלות כאלה הן רק דוגמית לשאלות הקריטיות שעמדו בפני מקבלי ההחלטות. שקיפות אמיתית מאפשרת לנו להבין איך לנהל דברים בצורה טובה יותר עבור השלב הבא, להשתתף בתהליך קבלת ההחלטות ולהציע את סדרי העדיפויות. מענה על שאלות אלו עם מידע חסר עד חלקי, סלקטיבי, לעיתים מוטעה ומטעה, עולה בחיי אדם, ובחרות שלו.

לקח אחד שלמדנו בתקופת הקורונה, הוא ששקיפות היא מושג מורכב. אין לה "תג מחיר" של 'כן שקיפות' או 'לא שקיפות', אלא היא מתפרשת על אלפי גווני אפור. אין לה הגדרה אחת שמתאימה לכולם (one size fits all) והצלחתה מתבססת בסופו של דבר על יכולת הציבור להגיע למידע, ובעיקר לאחריות הממשל להנגיש את אותו מידע איכותי בצורה עקבית ובזמן אמת. שקיפות היא לא משהו שנחמד או כדאי שיהיה, היא אינה פריבילגיה של 'יפי נפש', אלא קריטית בתקופות שגרה, ועוד יותר בתקופות משבר כגון מגפת הקורונה, או המלחמה בעזה.

גם בעידן ציני שכזה, אנו תלויים בסופו של דבר ביושרם ובשליחותם של משרתי הציבור שמבינים את חשיבותה של שקיפות ושל שיתוף במידע במשטר דמוקרטי. 'אור השמש המחטא' צריך להיות חלק משינוי מוסדי, חלק מתרבות שלטונית ראויה.

הכותבת היא מומחית לפוליטיקה של המידע במרכז הבינתחומי הרצליה