שירה של פעם לא תחזור. חיי השתנו לנצח: שירה איסקוב בטור מיוחד לגלובס

עוד בבית החולים, ימים ספורים אחרי המקרה התגבשה בליבי ההחלטה לא לשתוק. היה זה אחי שפנה אלי כשחזרתי להכרה, ושאל האם אפשר לפרסם את התמונה שלי שוכבת במיטת בית החולים עטופה בתחבושות. הסכמתי. אני לא מתביישת.

את בבואתי ראיתי רק שבוע לאחר מכן וזה היה נורא. במראה עמדה מישהי אחרת. בין כל החבלות לא זיהיתי את עצמי. אך גם מבפנים הרגשתי מוכרת ולא מוכרת. הצלקות מבחוץ חדרו עמוק לתוך נשמתי וגרמו לי, באותה תקופה, לאיבוד אמון מוחלט באנושות. באותו הרגע, כשהאישה הלא מוכרת הביטה אלי מהמראה, ידעתי שהצלקות הפיזיות והנפשיות יחלימו, אך עדיין משהו מהן תמיד יישאר איתי. עדות לרגעי כאב שאני מעדיפה להשאיר מאחורי.

כשהתעוררתי לראשונה הכאבים היו בלתי נסבלים, אך כל זה התגמד, הייתי עסוקה בלהבין מה קורה עם הבן שלי - מה איתו, מי מטפל בו, מי אסף אותו מהבית במצפה רמון? תינוק שעדיין לא חגג שנתיים והספיק לעבור חוויה קשה מנשוא! "הוא בטוח" אמי הרגיעה אותי וסיפרה שהוא נמצא אצל אחותי. המחשבה שהוא נמצא במקום מוגן עזרה לי להפנות את כל הכוחות למלחמה הראשונה שלי, להבריא את הגוף הפצוע ולעשות את הצעד הראשון לקום מכיסא הגלגלים עד הפגישה הראשונה עם בני.

עם הימים, הפכו הדאגות הגדולות לניצחונות קטנים שלא חשבתי שאצטרך לעבור אי פעם - הנקזים יצאו מהריאות המנוקבות, היד השבורה גובסה, האצבע הוחזרה למקום ומהראש הורידו את התחבושות. הכאבים התגברו לפרקים והחזות החזקה שהצלחתי להפגין נסדקה מעט. הרגשתי שהכוחות נשאבים ממני, הצוות הרפואי הצליח להרים אותי בכל פעם שראה שאני זזה מעט מהמטרה הקשה שהצבתי לעצמי. והצלחתי לחזור למסלול.

בין כל הרופאים, הטיפולים והבדיקות התקיימה פגישה עם עורכת הדין לענייני משפחה אשר העלתה חשש, שלא תיארתי שהוא הגיוני במדינה מתוקנת - שהבן שלי, שנחשף למראות זוועה יצטרך לבקר את אבא שלו בכלא. הדבר היחיד שחשבתי באותו הרגע הוא שאין שום סיכוי שהילד שלי, מגיל שנתיים, יכיר את כותלי הכלא. לא תיארתי לעצמי ולו לשנייה שזו בעיה שאיתה אצטרך להתמודד עם המצב החדש שנכפה עלינו. אמא שלי, שלא זזה ממיטתי בכל התקופה, הבינה מהר שהבעיה הזו היא פתח לבעיות רבות בעתיד.

אז לצד הקושי והתמיכה היא לקחה על עצמה משימה, לדאוג שאביעד לא יישאר אפוטרופוס של הילד. כל איש ציבור שהגיע שמע על הלקונה הזו בחוק אך כשהגיע ח"כ עודד פורר מישראל ביתנו לביקור בבית החולים והבטיח לה שהוא לוקח את המשימה הזו באופן אישי, היא ידעה, גם אם הייתה מעט סקפטית, שיכול להיות שהמצב הולך להשתנות.

הלחץ הציבורי עשה את שלו

עם שחרורי חזרתי לבית הורי בכרמיאל, למציאות חדשה. הטיפול בילד שלי, כל עולמי, שסבל ממראות קשים הייתה המשימה החשובה ביותר עבורי. היכולת להגן עליו ולעטוף אותו בביטחון ואהבה התפוגגו בין רגע כשלתדהמתי אביעד לא אישר להעניק לו טיפול רגשי בביה"ח. זאת הפעם הראשונה שנתקלתי בחוסר הגמישות של המערכת שאמורה לגונן על הילד שלי. למזלי, הלחץ הציבורי עשה את שלו ולאור הפרסומים בתקשורת משרד הבריאות התערב ומצא פירצה בחוק לצורך כך.

העובדה שחיינו קשורים עדיין, לפי חוקי מדינת ישראל, באיש שניסה לרצוח אותי ועצר אותם בצורה השפלה והנוראית ביותר, לא הניחה לי ולמשפחתי וכך מצאתי את עצמי עוקבת בשקיקה אחרי החקיקה המתגבשת לשלילת האפוטרופסות מאדם שרצח או ניסה לרצוח את בת זוגו. ח"כ פורר עמד בהבטחתו והצליח להעביר את החוק והעניק לי, ולעוד נשים רבות, את היכולת לתת טיפול תומך לילדינו ולחיות את חיינו ללא העננה האפלה שריחפה מעל ראשינו.

אין לי ספק כי המאבק באלימות ובאלימות נגד נשים בפרט דורש משאבים ושיתוף פעולה ממשלתי בין המשרדים השונים. מנקודת מבטי חייבים להמשיך ולקדם חקיקה שתיתן מענה לנפגעי/ות עבירה ותעזור להם/ן לצאת ממעגל האלימות.

לא פעם אני שואלת עצמי למה נשארתי בזוגיות כזו, במיוחד אחרי מקרה האלימות הראשון. הוא איים עלי שהילד לא יישאר אצלי. וחששתי שמא זה באמת יקרה. אחרי כחודשיים השלמנו ועצרתי את תהליך הגירושין. כשעברנו למצפה רמון הגיעה ההפוגה, הקשר התייצב ושיתוף הפעולה בינינו התחזק מאוד, אך הסוף ידוע לכולם. היום, אני מבינה שהייתי צריכה לפנות לשירותים החברתיים ולגורמי הרווחה, אלו האנשים שתמכו בי ובבני, גם בבית החולים וגם כשחזרתי הביתה. שירותי הרווחה הם שדאגו שהבן שלי יהיה עם אחותי, כשהייתי מחוסרת הכרה ומונשמת בטיפול נמרץ, ועל כך אני מודה להם מאוד.

בחודש מרץ התקיים שבוע האופנה שבראשה עמד מוטי רייף שיזם תצוגת אופנה בהשראת הסיפור שלי. בתחילה לא רציתי להשתתף, הרי אני לא דוגמנית וגם אין לי שום רצון להיות חלק מהעולם הזה, אך לאחר שמוטי הסביר לי שכל התרומות מהאירוע יועברו לעמותת "רוח נשית" לא יכולתי לסרב, ברגע שהיה לי תכלית התמסרתי למשימה במיידי. הדרך של רוח נשית, ארגון התומך בנשים עם יציאתן לדרך חדשה לאחר שעזבו את המקלטים היא הדרך שאני ראיתי לנגד עיני בכל השנה האחרונה. דרך עם הרבה חששות ואתגרים כשהמטרה היא אחת - לצאת לחיים חדשים.

השיקום שלי ממשיך גם היום, גם הפיזי וגם הנפשי. אני לא חושבת שאי פעם אחזור להיות מי שהייתי לפני. יש את שירה הישנה ויש את שירה החדשה. יש את שירה שרצתה וחלמה להקים משפחה מאושרת ואוהבת והיום היא אם יחידנית אך שומרת על האושר והאהבה שיש בבית.

אני יודעת שיהיו עוד הרבה מהמורות בדרך, טיפולים, כאבים וזיכרונות אבל חלק מההצלחה היא לדעת לעבור גם אותם. בדרך לחיים של עצמאות. בדרך לחיים חדשים.

הכותבת היא בעלת תואר ראשון ופעילה חברתית במאבק באלימות ובאלימות נגד נשים בפרט