כשעורכי "הארץ" חדלים להיות בני אנוש מרוב מאמץ להיות אנושיים

אני מתלבט. באמת מתלבט אם נכון לדון בכתבה המתורגמת מה"ניו יורק טיימס" שפורסמה אתמול בשער עיתון "הארץ" והסעירה, כפי שקיוו מפרסמיה, את המדינה. כתבה שמציבה לפני קוראיה את פני שישים ושישה קורבנות הילדים העזתיים של סבב הלחימה האחרון. התלבטותי לא נובעת מכך שאני מעדיף לעצום עיניים ולא להביט בפנים שטרם עוצבו במלוא בגרותם של קורבנות ה"אויב". ממש לא.

אני מתלבט משום שמדובר בפרובוקציה זולה שמרדדת נושא מורכב לכדי מניפולציה רגשית שתמיד עובדת (מי לא דומע למול ילדים מתים?). זו הסיבה ללבטיי. הפרסום ב"הארץ" חטא בחטא תקשורת הצהובונים הפשיסטיים שמשחקים על הדם הלאומי כקליקבייט קלאסי. גם אם פה זה לכאורה הלאום האחר זה בדיוק אותו דבר ועצם הדיון פה משרת את מנגנון הקליקבייט הלא מוסרי הזה. מגוחך שדווקא אלה שבזים לתרבות הביבים של הצהובונים מוחאים פה כפיים כאילו מדובר באקט אמיץ שהעיתון עשה. מנויי הארץ הם ברובם בדיוק הקהל שאמור להריע לזה, ואכן הם עושים זאת. אז איזה אומץ יש פה?

למרות שמדובר כאמור בפרובוקציה נעדרת אומץ בעיניי, הייתי עדיין תומך בפרסומה משום שהוא עדיף על כלום. כן, אנו חייבים לזכור את מחיר המלחמה בלי קשר לשאלת האשם ולשאלת האחריות. זו חובה מוסרית של כל אדם ובהינתן פרסום פופוליסטי כזה אל מול אין-פרסום אני מבכר את הראשון. בלי ספק בכלל. אכן נכון היה יותר שיהיה מסגור עיתונאי שיסביר את האשמים והאחראים לקורבנות אלה לטובת העתיד, אבל גם בלעדיו חשוב שדווקא אנחנו שמשוכנעים בצדקתנו (ואני משוכנע בכך) לא נעצום עיניים אל מול הסבל שנגרם בגלל פעולתנו הצודקת, גם אם האחראים לה הם החמאס ותומכיו. מדובר בשישים ושישה ילדים שאנחנו בישראל לא ראינו, וקריטי שנראה ונכאב. זה ההבדל המוסרי בין מי שמחלק סוכריות ויורה זיקוקים כשהוא שומע על ילדים מתים בצד השני לבין מי שכואב אותם.

אז למה עדיין הלבט הזה? בגלל מה שהתגלה לאחר הפרסום. מתברר שבכתבה המקורית באנגלית נכללו גם שני הילדים הישראלים שמתו בסבב האחרון - נדין עוואד ועידו אביגל זכרם לברכה, אבל אנשי "הארץ" בחרו למחוק אותם מהכתבה. בעיניי זה לוז העניין - מעשה מחיקת שני הילדים הישראלים בצורה מכוונת ונעדרת כל רגש אנושי. אני מדמיין את משפחותיהם של נדין ועידו ז"ל שהכתבה הזו מוצגת לפניהם, והם עוברים על כל הצילומים ולא מוצאים את יקירי לבם. נורא. אח"כ הם מגלים שלא מדובר ברשלנות אלא במעשה אקטיבי של מחיקה. אני חוזר: לא באפס מעשה עסקינן - אלא במעשה מכוון.

מה הם חושבים לעצמם כשהם מגלים זאת? ומה קורה להם כשבהמשך היום הם ישמעו הסברים נואלים מנציגי העיתון שלפיהם לילדיהם המתים הוקדשו מספיק מילים בעיתון ולכן אין סיבה לחזור על כך. במילים אחרות: דברנו על ילדיכם המתים מספיק וכעת הם כבר לא מעניינים אותנו. איזו תחושה נוראה למשפחה שכולה. איזה חוסר אנושיות בסיסית. זו הסיבה שבשורה התחתונה לא הייתי מפרסם את השער הזה כפי שהוא פורסם.

אני חושב על העורכים שקיבלו את ההחלטה הזו. איך זה מתיישב עם מהות הכתבה שהם בחרו לפרסם? הרי מהותה היא שכל קורבן וקורבן חשוב. שאנחנו חייבים להביט בכל פרצוף ופרצוף כי לא מדובר במספרים אלא בפרחי אדם שנקטפו, במי שהיו עולם ומלואו למשפחתם. והנה אותם עורכים עושים פה מעשה הפוך במהותו: מגלים ערלות לב מבעיתה בעצם מעשה המחיקה. על הדרך הם גם מתרשלים במספר הילדים. בעוד שבכתבה המקורית מצוינים 66 ילדים עזתיים ושני ילדים ישראליים, קרי: 68 ילדים. בכותרת "הארץ" הם הפכו ל-67 ילדים כשבצילומים בכתבה יש רק 66. אין זה דבר שולי. זו מהות העניין. הקורבנות אינם סתם מספר-רץ. הם בני אדם שלמים ולכן נדרשים זהירות וכבוד בטיפול בכל קורבן וקורבן.

גילברט קית' צ'סטרטון בספרו "אדם בלתי מעשי" הטיח ביקורת באנשים מוסרניים שמתגדרים בנוצות של הומניזם: "אם תשאל אותם האם הם אוהבים את האנושות, הם ישיבו לך בכנות שאינה מוטלת בספר כי הם אמנם אוהבים אותה... אלא שהם מתבדלים משאר בני האדם כדי לפאר את הגזע המשונה שהוא האנושות. הם חדלים להיות בני אנוש מרוב מאמץ להיות אנושיים". כמה מדויק וכמה נכון, ורק בשל כך אולי חשוב לדון בפרסום הזה.