חובתה המוסרית של המדינה לפצות נפגעי האסון במירון עכשיו

לאסון הכבד בהר מירון אין אח ורע בתולדות מדינת ישראל, על אף ההשוואות שנעשו למספר אסונות שאירעו בעבר (כגון אסון הכרמל, פסטיבל ערד, גשר המכביה). גם מהבחינה הנזיקית אין דין אסון אחד (במירון) כדין אסונות אחרים, ובכל אחד מהם מעורבים כמובן גורמים שונים בטענות שונות ובנסיבות שונות לחלוטין.

אלא שחוט מקשר בהחלט ניתן למצוא וראוי כי נסיק ממנו מסקנות, בעיקר, לטובת רווחתם ובריאותם הנפשית של משפחות הקורבנות, שאין ספק שחובה עלינו לעשות הכל על מנת לנסות ולהקל עליהם ולו במעט באסונם.

בעת הקרובה יידרשו משפחות ההרוגים והפצועים לקבל החלטה: האם להמתין למסקנות החקירה בהליך הפלילי של אסון הר מירון, וזאת על מנת להתבסס על הממצאים והמסקנות שיתגבשו במסגרתה בתביעה האזרחית כנגד המזיקים הפוטנציאליים - או שמא לנקוט במהלך של הגשת תביעה נזיקית כבר בעת הקרובה. כך או אחרת, מדובר על מהלך שצפוי לקחת זמן, ליתר דיוק שנים, במהלכן יידרשו התובעים, שאיבדו את כושר פרנסתם או את הגורם המפרנס - להתמודד בכוחות עצמם גם עם עול כלכלת התא המשפחתי.

לטעמנו, המדינה אינה יכולה להפקיר את התובעים והתלויים בהם ולאפשר להם להיטלטל בתוך מערכת משפטית סבוכה וארוכה כאשר בינתיים, איש אינו תומך בהם כלכלית. איש מהנספים או מהפצועים לא חטא, ולא ניתן לייחס להם כל רשלנות תורמת. נזקם הוא פועל יוצא של רשלנות (לכאורה) מצד המדינה וגופיה השונים, ועל המדינה על רשויותיה לקחת אחריות מוסרית כבר כעת ולהודות באחריותה העקרונית לקרות האסון.

המשמעות האופרטיבית היא שתחת הצורך להמתין שנים להכרעת בתי המשפט, מוצע שהמדינה תיקח על עצמה לדאוג לפיצוי משפחות הקורבנות באופן מיידי ולחסוך מהם את עינוי הדין הצפוי והמוכר (ואין לנו אלא להתבונן על המשפחות, האלמנות, היתומים והפצועים מהאסונות שהזכרנו בפתח דברינו).

הדרך לעשות זאת אינה עוברת בעוד הודעה לעיתונות מצד גורם כזה או אחר ובנטילת אחריות בתקשורת אלא במתן פתרון מעשי למשפחות, הדבר היחיד שיוכל כבר בחודשים הקרובים להיטיב את מצבם. לדינו, על המדינה לפתוח את הכיס כבר בשלב הזה ולקבוע מנגנון הוגן לחישוב נזקם ולפיצוים של הנפגעים ומשפחותיהם, ללא צורך להמתין לתום ההליך המשפטי.

והדגש הוא על ההוגנות של המנגנון. לפני מספר ימים הוצג מתווה במסגרת דיון בוועדת הכספים, ע"י ביטוח לאומי, על פיו כל משפחה של נפטר תקבל 100 אלף שקל ומשפחה שבה נהרגו שניים ישלם הביטוח הלאומי 130 אלף שקלים לכל נפטר.

אומנם, מדובר על מהלך מבורך, אולם הדרך להגיע לפיצוי הוגן אינה יכולה להיעשות באמצעות מתווה שרירותי בו כל משפחה מקבלת סכום אחיד. נוסחה זו, אינה לוקחת בחשבון את מספר התלויים של כל נספה ואת הצרכים הכלכליים שנגזרים מגודלו של התא המשפחתי. דין משפחה בעלת 10 נפשות אינו זהה לדינו של רווק צעיר.

בהתאם לכך, על המדינה ליצור מודל דיפרנציאלי לפיצוי שמחשב את גובהו, בין היתר, בהתאם למספר הנפשות, בין אם בדרך של חקיקה מיוחדת או בהסכמה של כל הגורמים המעורבים - המדינה, ההקדשים ושאר הגופים המעורבים.

בינינו, המשרד לשירותי דת ומינהלת המקומות הקדושים, משטרת ישראל, כיבוי אש וכיוצא בזה - כולם אורגנים של המדינה ואת הניזוקים, האלמנות והיתומים אין זה מעניין איך יתחלק הפיצוי בין כל רשות ורשות. בעינינו, המדינה צריכה לפצות את המשפחות קודם כל ואחר כך היא יכולה (ואף צריכה) להסדיר את חלוקת הפיצוי עם שאר הגורמים המעורבים בהתאם לאחריותו לאירוע האסון.

מבחינת הנפגעים, אין זה מעניינם האם מירב האחריות מוטלת על המשטרה, על המשרד לביטחון פנים או על משרד הדתות. מבחינתם, קרוב משפחתם ניספה בטרגדיה נוראית ואין זה משנה האם כ-30% מהרשלנות מוטלת לפתחה של הרשות המקומית או על גורם אחר.

עם זאת, מבחינת משפחות הנספים והנפגעים עליהם לקחת בחשבון שיש מחיר למהירות ולכן יתכן שלא יקבלו את מלוא הפיצוי שמגיע להם אילו היו ממצים את ההליך המשפטי. יכול להיות שמנגנון הפיצוי של המדינה צריך לבוא על חשבון דיוק מסוים לכל אחד מהניזוקים כאשר אלה יסכימו לקבל למשל רק 85% מהנזק המחושב כבר היום במקום 100% בעוד עשר שנים.

הכותב שותף במשרד עו"ד צבי יעקובוביץ ושות' העוסק בדיני ביטוח