המחדל הבא כבר כאן: דרושה התחדשות עירונית במלוא המרץ במרחב החרדי

האסון במירון בו נהרגו 45 בני אדם במהלך הילולת ל"ג בעומר המחיש, באופן קשה וכואב, את המחיר שמשלמת החברה הישראלית בכלל, והחברה החרדית בפרט, על ההחלטה של מדינת ישראל, על רשויות הפיקוח והאכיפה שלה, למשוך את ידיהן מהמתרחש בחברה החרדית.

הגם כי כלל הרשויות היו מודעות לסיכונים המשמעותיים הכרוכים בהגעתם של מאות אלפי חוגגים למתחם קברו של רבי שמעון בר יוחאי, הן הותירו ביודעין את ניהול האירוע בידי קבוצות אינטרסים, נעדרות ידע וכישורים בטיחותיים, כל זאת מתוך הנחה כי מעורבות עמוקה מידי בנייהול האירוע תתקל בהתנגדות קהילתית עזה. ההבנה, אם כן, הייתה כי עדיף להיות "חכם", ולא "צודק", ולאפשר לקהילות החרדיות השונות לחגוג ביום חגן באופן אוטונומי, תוך התערבות מינימאלית מצד רשויות המדינה השונות.

מיד לאחר היוודע האסון הושמעה קריאה ציבורית מקיר לקיר לבדיקת האחריות לאירוע. קריאה זו אינה מפתיעה, שכן היא מהווה חלק ממדיניות ההיערכות הישראלית לאסונות. השלב הראשון במדיניות זו הינו להמתין עד קרות האסון. על פי תפיסה זו אין טעם להקצות משאבים או להפנות תקציבים לביצה שלא נולדה. השלב השני הינו בחינה מעמיקה של נסיבות קרות האסון, הסקת מסקנות והפניית תקציבים ומשאבים למניעה של בדיוק אותו אסון בעתיד. השלב השלישי - ובכן, אין שלב שלישי. מדיניות ההתמודדות הישראלית אינה מפנימה את האתגרים והסכנות בחתך רוחבי, אלא מתמקדת בתיקון נקודתי של הכשלים שהובילו לאסון מסוים.

כך באסון ערד, אז הוסדרו הכללים ביחס למופעי תרבות המוניים, וכך באסון שאירע באצטדיון קריית אליעזר בחיפה, אז הוסדרו כללים ביחס למשחקי כדורגל. באף לא אחד מהאירועים האלה, שנחקרו לעומקם, הוסקו מסקנות רחבות ביחס לכלל האירועים ההמוניים בישראל - מסקנות שיכולות אולי היו למנוע את האסון הנוכחי. המדיניות הישראלית שנוהגת כבר עשרות שנים מתמקדת בעבר, ואינה מצליחה להרים את המבט אל עבר אתגרי העתיד. במובן הזה, המחדל הבא כבר מוצב לפתחנו. והאתגר הזה, אותו מחדל העומד להתרחש צפוי הפעם להיות הרבה יותר אינטימי, במקום שאמור להיות הבטוח אולי יותר מכל: הבית.

החברה החרדית מתאפיינת בשיעורי ילודה גבוהים מהממוצע בחברה הישראלית, והיא מצויה, ברובה, בחתך סוציו אקונומי נמוך יחסית. השילוב בין שני מאפיינים אלה אינו מותיר הרבה ברירות לרוכשי דיור בחברה החרדית, הנאלצים לרכוש דירות זולות וישנות. שכונות המגורים החרדיות בירושלים ובני ברק הן מהישנות באותן ערים, וכך גם האזורים בהם מתגוררים חרדים בערים מעורבות.

מגבלות התקציב מחד גיסא ועלויות הדיור המאמירות מאידך גיסא מכווינות את החרדים לדירות ישנות במרקם הוותיק ביותר של העיר. מצבם הבטיחותי של המבנים הללו בכי רע. במקרים מסוימים נראה כי לא צריכה להתקיים רעידת אדמה כדי שהבית יקרוס על יושביו. אם נוסיף לכך את היעדר הפיקוח על הבנייה במרחבים החרדים ואת תוספות הבנייה הפיראטיות הנוספות כמעט לכל בית במרחבים אלה, נראה כי המחדל הבא הינו שאלה של זמן בלבד.

הסיכון בקריסת מתחם מגורים חרדי ידוע לכולם. למשרדי הממשלה השונים, לראשי הערים, להנהגת הקהילות החרדיות, וכמובן לדיירים המתגוררים בדירות אלה. הוא מתחדד בעיקר שעה שכל הרשויות בישראל, הלאומיות והעירוניות, נערכות להתמודד עם רעידות אדמה, בין היתר באמצעות תוכניות התחדשות עירונית, שנועדו להבטיח את חיזוק המבנים. ועדיין - בשכונות החרדיות תוכניות התחדשות עירונית הן מוקצה מחמת מיאוס.

שוב המדינה ורשויותיה השונות מביטות לאסון הבא בעיניים ובוחרות שלא לעשות דבר עד שיהיה מאוחר מידי. שוב מחליטה המדינה למשוך את ידיה מהנעשה ברחוב החרדי, להותיר את ההכרעות על המרחב בידיים של הנהגת הקהילות, בבחינת אם לא נתערב, הכול יהיה בסדר. יהא ההרכב של ועדת החקירה לאסון מירון אשר יהא, נראה כי זו לא תפתור דבר אם לא תאמר את הברור מאליו: ההחלטה של המדינה לסגת מהמרחב החרדי תוביל לאסון נוסף. זה אולי לא יהיה במירון, אבל זה יכול להיות בכל מתחם מגורים חרדי שיקרוס יום אחד תחת נטל היסודות החלשים, התשתיות הרקובות ותוספות הבנייה הפיראטיות.

ישנן הרבה סיבות לסירוב החרדי ליישום תוכניות להתחדשות עירונית. חלקן כלכליות, חלקן דתיות והלכתיות. חלק מהסיבות ניתנות לפתרון באמצעות תמריצים כלכליים, ואחרות באמצעות שיתוף מנהיגים רוחניים שיתנו מענה הלכתי לחששות השונים. כמו בכל הליך של התחדשות עירונית, טוב יעשו הרשויות אם תתייעצנה עם האוכלוסייה המקומית על מנת להבין לעומקם את הצרכים והמאפיינים, ובעיקר על מנת לגבש פתרונות מתאימים. אבל התייעצות והבנה אינן תירוץ שלא לפעול, ובמהירות, ליישום יעיל של התחדשות עירונית במרחבים החרדיים הוותיקים. אפשר רק לקוות שהפעם נזהה את האסון קצת לפני שיתממש.

הכותב הוא מומחה לדיני מקרקעין, מרצה בכיר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן וחוקר בכיר במכון החרדי למחקרי מדיניות