פרץ או הרצוג? אסור שהמגדר יהיה הסיפור של המרוץ לנשיאות

השבוע עם ישראל יקבל נשיא חדש. או נשיאה. נשיא 11 במספר, או נשיאה אישה ראשונה מאז שקיים העם היהודי. מרתק ומקומם להתחקות אחר השאלה כיצד כל הנשיאים שנבחרו עד היום, הם גברים, ואילו מחצית האוכלוסייה האחרת - מסתפקת כבר 73 שנים בתפקיד "אשת הנשיא".

במציאות של כללי משחק הוגנים שבהם לכל אזרח או אזרחית יש קול אחד בקלפי - התשובה חייבת להיות הרבה יותר מורכבת ועמוקה מ"תקרת זכוכית" או "אפליה מגדרית". הרי גם הזכוכית שבתקרה עשויה ממשהו.

כשנודע שהפעם, לראשונה, תהיה אישה בין שני המועמדים הסופיים לנשיאות, החלו להישמע בסביבת ארגוני הנשים, קריאות לתמוך במועמדת אישה, מה שהביא אותנו להתלבט בסוגיה.

אחרי הכל, לפנינו שני מועמדים ראויים, מכובדים, אהודים בציבור, וכאשר אחד מהם היא גם אישה, הרי שמדובר בהזדמנות חד פעמית לתיקון חלקי של עוול היסטורי ברור וזועק. כזה הוא מאבק - מתפרץ קדימה, שואף להישגים מהירים, ולעיתים גם אני מזדהה עם הרעיון ש"חלונות זכוכית מנקים עם מטלית, תקרות זכוכית מנקים עם פטיש".

אלא שהמרוץ הדו-ראשי הזה לנשיאות נותן לנו הזדמנות להגדיר שוויון בין המינים: השוויון הוא מאבק הגון שבו השיוך המיני לא מהווה שיקול, אלא רק הסגולות האישיות הקובעות את ההתאמה לתפקיד.

מי שרק אתמול מחה נגד פסילת אישה לתפקיד כלשהוא רק בשל היותה אישה, לא יכול לדרוש למנות אותה רק בגלל שהיא אישה. עלינו לקבל נשיאה אישה לא בגלל ש"עכשיו תורנו", לא כהצהרה פמיניסטית ש"גם אנחנו יכולות", ולא כניסיון לייצר מראית עין של שוויון. המאבק לשוויון לא מבקש הקלות והנחות, אלא רק הסרה מוחלטת של המכשולים - של כל מכשול בו עלולה להיתקל אישה שמתמודדת על תפקיד כלשהוא.

מרים פרץ, שבעצמה מייצגת דמות רכה ומחבקת, כשמה כן היא - פורצת דרך בכל מקרה, בין אם תיבחר ובין אם לאו. היא קנתה את עולמה בסיפור חיים מעורר השראה, בלי מניפולציות, בלי מרפקים, בלי לדבוק בתחלואי הפוליטיקה.

הגעתה לקו הגמר של המרוץ לנשיאות מעורר תקווה שגם בעתיד יהיו המועמדים לנשיאות לא פוליטיקאים פורשים שמחפשים "מצנח זהב", אלא דמויות פשוטות ומרתקות שמייצגות את אהבת הארץ והאדם, ומהוות מודל לחיקוי. בכך מרים פרץ היא חלוצה בכל מקרה.

אך אני לא מאמינה בקיצורי דרך, או בהיאחזות ב"גולדה מאיר" כזו או אחרת, שבמבחן הזמן מתבררת כאנקדוטה חד פעמית בהיסטוריה. אני מחפשת את פתרון האמת לטווח ארוך, שהטיפול בו הוא שורשי ויסודי.

אנחנו צריכים ליצור עולם שבו נשים הן שותפות בעשייה הפוליטית באופן שווה, מציאות שבה יש להן נוכחות שווה בכנסת, בממשלה, בצמרת מוסדות השלטון, בפוליטיקה המוניציפלית, בתקשורת, ובמנגנוני המפלגות.

אז - מובטח שהן יהיו גם כוח שווה בתמונת נשיאות המדינה, וההיסטוריה תלמד שממש כמו שקורה כיום בנשיאות בית המשפט העליון - נשיאה תחליף נשיאה, לא באופן מאולץ ומבויים, לא כגימיק, אלא כדבר טבעי. אז, ינוקו תקרות הזכוכית ולא בפטיש או בניפוץ מהדהד, אלא באלגנטיות, בהדר נשי, והכי חשוב - לתמיד.

הכותבת היא יו"ר ויצו