קרועים: למה הצעירים היהודים בארה"ב כבר לא מתייצבים לטובת ישראל?

וודי אלן פתח את פיו. האיש, שמיעט להביע את דעותיו הפוליטיות בפומבי, הביע דעה פוליטית בעמוד המאמרים רב היוקרה של ה'ניו יורק טיימס', הרבה לפני שמישהו הגה את המלים "מדיה חברתית" או אפילו "אינטרנט".

זה היה ב־28 בינואר 1988, תחת הכותרת "האם אני קורא נכון את העיתונים?" כותרת המשנה היתה "מדיניותה של ישראל לא תיאמן". הוא כתב את הדברים בחודש השני של האינתיפאדה הראשונה, לאחר שחיילי צה"ל נצטוו "לשבור את העצמות" לנערים מיידי אבנים.

● "הדור הקודם תפס את ישראל כסוג של נס. התפיסה הזאת השתנתה"

"חבר'ה, מה קרה לכם, אתם השתגעתם?", שאל אלן. "אלוהים אדירים! האם אלה האנשים שאת מעותיהם נהגתי לגנוב מן הפחיות הכחולות־לבנות הקטנות, לאחר שאספתי כסף בשביל המולדת היהודית?… אלה התומכים בזכותה של ישראל להתקיים ולשגשג אולי חייבים להרים את קולם ולהשתמש בכל אמצעי של לחץ - מוסרי, כספי ופוליטי - כדי להביא את ההתנהגות הזו אל קיצה".

לאחרונה נחשף מידע המטיל צל כבד על אלן, אולם בזמנו רשימתו של הכוכב הידוע חוללה התרגשות ניכרת, גם בניו יורק וגם בתל אביב. יצחק רבין אל נכון נשך את שפתיו. שר הבטחון בממשלת יצחק שמיר כנראה לא העלה בדעתו איך יישמעו המילים "לשבור את העצמות" באנגלית. אגב, בשמאל הרדיקלי באמריקה הן נזקפות לחובתו עד עצם היום הזה.

האינתיפאדה הראשונה ריצדה על מרקעי הטלוויזיה בארה"ב לילה אחר לילה. היא הענישה את ישראל ואת תומכיה. ואף כי ישראל כבר התנסתה בחוויות קודמות של דיסקרדיטציה, כמו בימי מלחמת לבנון הראשונה, ב־1982, הנה מלחמת החיילים נגד הילדים הבאישה את ריחה של ישראל באופן חסר תקדים, והביכה את תומכיה. ביקרתי אז בשורה של קהילות יהודיות בארה"ב, ופגשתי אנשים שהמילים לעו בגרונם כל אימת שניסו להגן על שמה הטוב של ישראל.

בעמדת התגוננות נואשת

33 שנה אחר כך, תמונותיהם של ילדי עזה המתים מעמידות לפחות חלק מתומכי ישראל וסנגוריה, בעמדת התגוננות נואשת. דיברתי בימים האחרונים עם סטודנטים יהודיים בקמפוסים של אוניברסיטת קליפורניה. הם תיארו כמעט בדמעות את העימותים שניהלו בפורומים של סטודנטים כדי לסכל יוזמות לטובת החרמה פוליטית וכספית של ישראל (BDS).

קלואי לוויאן, פעילת סטודנטים בקמפוס לוס אנג'לס של אוניברסיטת קליפורניה, מתארת "שלושה שבועות קשים", שבמהלכם היא וחבריה התמודדו עם אנטישמיות בתוך הקמפוס ומחוצה לו. אל עמודי המדיה החברתית שלה הגיעו הודעות בסגנון "היטלר פספס אותך". בתוך הקמפוס, המאבק היה פוליטי. מנהיגי התאחדות הסטודנטים באוניברסיטה ניסו לאמץ "הצהרת סולידריות עם הסטודנטים הפלסטיניים". הם הודיעו עליה בכתב ל'הלל', מרכז הסטודנטים היהודיים.

 קלואי לוויאן / צילום: תמונה פרטית

"מיד לאחר משפט הפתיחה הם השתמשו במילים 'אפרטהייד', 'קולוניאליזם של מתיישבים', ו'טיהור אתני' כדי לתאר את ישראל", מספרת קלואי.

שימושי הלשון האלה מתפשטים עכשיו. ארגונים בולטים ומוערכים לטובת זכויות אדם העניקו להם גושפנקה. צירות קונגרס שמאליות (ולמרבה החשיבות, לא־לבנות) כללו אותם בנאומיהן במליאת בית הנבחרים. הרושם הברור הוא שמשהו משתנה והולך, וישראל עוברת תהליך של הטרפה. "בלשונם של האנטי־ציונים, ישראל אינה מבצעת פשעים: היא־היא הפשע. הצדק מחייב את ישראל למות" (הניסוח הוא של הסופר והעיתונאי יוסי קליין-הלוי ב'לוס אנג'לס טיימס', במהלך סיבוב הלחימה האחרון).

מסיפוריהם של סטודנטים יהודים מצטיירת תמונה של דיאלוג בין חרשים. הנהלות שזה מקרוב באו של אגודות סטודנטים, יוצאות ידי חובתן בהעמדת פנים של דו־שיח, אבל אינן מקשיבות. "הם התעלמו מאיתנו במפגיע", מספרת קלואי על נסיונה הווירטואלי להניא את אגודת הסטודנטים מלתמוך בגלוי בהחרמת ישראל ובהענשתה. כשהיא שמעה קריאות "חיזרו לאירופה", היא הזכירה לקוראים את נסיונה של משפחתה, שנמלטה לא מאירופה אלא מאיראן, וסיפרה כיצד סבא רבא שלה נדקר למוות. "רבים מאיתנו חלקו בפעם הראשונה את סיפוריהם האישיים. חשפנו את עצמנו כאשר פתחנו את לבנו".

למחרת, האגודה הזמינה יהודים אנטי־ציוניים להציב משקל־נגד לפעילי 'הלל'. לתיאור השתתפותם של היהודים האלה, קלואי מייחדת את המושג האנגלי tokenization, שמשמעותו מתן זכות דיבור למראית עין לנציגי מיעוט. בדרך כלל זה תכסיס, המיועד להגן על לבנים מפני האשמות של אפליה נגד שחורים או חומים. אבל כאן, לפי קלואי, התכסיס נועד להגן על המארגנים מפני האשמה של אנטישמיות.

זה קרה זמן קצר לאחר התקפת רחוב על יהודים בלוס אנג'לס, שהכתה גלים בתקשורת האמריקאית. המשטרה נשלחה לפטרל ב"שכונות של יהודים" (ניסוח של לוס אנג'לס טיימס). קלואי וחבריה נפגשו עם הדיקן, וביקשו שהאוניברסיטה תגנה את התקרית. והיא אמנם גינתה.

ביום ה' שעבר, היהודים פרסמו מכתב גלוי לנשיא מועצת הסטודנטים. הם פתחו בהכרזה ש"הפלסטינים ראויים להגדרה עצמית ולעצמאות. אנחנו דוגלים בזכויות האדם שלהם". בהמשך הסביר כי אם פנייתה של הנהלת האגודה ל'הלל' "היתה מתמקדת בשייח' ג'ראח, או בדוגמאות דומות נוספות של נישול פלסטינים, היינו פתוחים לשיתוף פעולה בהצהרת סולידריות. רבים בקהילתנו מבקרים את מעשיה של ממשלת ישראל. איננו חושבים שהביקורת הזו במלואה היא ביטוי של אנטישמיות.

אבל בעיקרה, הצהרתכם נוגעת לדה־לגיטימציה, ואינה מכירה בזכות היהודים למדינה משלהם… היא דוחה מעיקרה את האפשרות של דו־קיום באמצעות הבנה הדדית ופשרה. תחת זאת היא מעדיפה את הדרך הקלה והשגויה של הפיכת ישראל לשעיר לעזאזל לכל בעיות האזור".

קלואי הגיעה אל הקמפוס של לוס אנג'לס רק בתחילת השנה. היא עברה אליו מן הקמפוס של סנטה מוניקה לאחר עימות עם אויבי ישראל. ראש הקבוצה הפועלת לטובת חרם על ישראל בקמפוס, פירסמה התקפות גסות על ישראל שקושטו בצילומים של כלי נשק. היא קראה לקלואי ולחבריה "זבל אירופי". היא אפילו האשימה אותם שהם מפיצים את נגיף הקוביד בקמפוס, לאחר שלקו בו במהלך ועידת אייפא"ק, השדולה הפרו ישראלית.

קלואי מזהה את עצמה עם הקהילה היהודית בכלל ועם הקהילה היהודית האיראנית בפרט. הקהילה הזו "שמרנית והצביעה לטובת טראמפ". אבל היא, קלואי, מקדישה תשומת לב ניכרת לעניינים חברתיים המזוהים עם השמאל. "קשה להיות ציונית בין פרוגרסיבים", היא אומרת, אבל גם קשה להיות פרוגרסיבית בין יהודים ימניים.

בקיץ שעבר, כאשר התפשטה בארה"ב המחאה נגד אלימות שוטרים כלפי שוחרים, בעקבות חניקת ג'ורג' פלויד, קלואי תמכה בתנועת "חיי שחורים חשובים" (BLM), אשר הנהיגה את המחאה. יהודים איראניים אחרים חשבו את קלואי ל"בוגדת". "איך את יכולה?", הם התלוננו, "הלוא BLM היא אנטי־ציונית".

קלואי מצאה את עצמה בין הפטיש לסדן. "אני אחת הפעילות הנמרצות ביותר לטובת ישראל שאני מכירה, ואני עושה את כל העבודה הקשה בקמפוס", היא אומרת. אבל היא אינה רואה כל סתירה בין עבודתה לטובת ישראל לבין פעילותה נגד גזענות. אדרבא, בעיניה שתי הפעילויות האלה משלימות זו את זו.

היא אומרת שהתאכזבה, לאחר ש־BLM הביעה תמיכה בהחרמת ישראל. "זה מצער אותי, אבל זה אינו מביא אותי להפסיק להגיד 'חיי שחורים חשובים'. אני שמחה שהקמנו קבוצה של 'יהודים אמריקאים איראנים לטובת צדק חברתי'. אינני צריכה עוד להיות חלק מן הארגון שלהם, מפני שיש לנו ארגון משלנו".

ואף כי היא תומכת נאמנה של ישראל, ומתנערת מארגונים יהודיים המעמידים ביקורת על ישראל במרכז פעילותם, היא עצמה אינה פוטרת את ישראל מביקורת. "ציוני טוב צריך לבקר את ישראל מפעם לפעם", היא אומרת.

"אהבה שטחית"

בין מבקרי ישראל בארה"ב יש לא מעט החושבים את עצמם לציונים, או לפחות אינם שוחרים את פירוקה של ישראל. הימים האלה הם ימי התלבטות בשבילם.

קלייר מילר, בת 22, עתה זה סיימה את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת בראון, בצפון החוף המזרחי של ארה"ב. דיברתי איתה בשבוע הראשון של עבודתה בנציגות 'שלום עכשיו' בוושינגטון.

 קלייר מילר / צילום: תמונה פרטית

"אני גדלתי בסימן הנרטיב של ישראל המושיעה, ישראל המקלט הבטוח", היא אומרת בחיוך. אמנם "סבתא" (היא אומרת בעברית) גדלה בישראל, בת לפליטי שואה, אבל הורי קלייר לא הרבו לדבר איתה על ישראל. ישראל של ילדותה היתה "מובנת מאליה". מחנה קיץ לפני שבע שנים הפגיש אותה בפעם הראשונה עם נערה פלסטינית מרמאללה.

"הפגישה עם האחר" רמזה לה מה גדול "פער הידע" שלה. היא גמרה אומר למלא אותו.
זה עניין שהיא חוזרת ושומעת מבני דורה. הם גדלו לאהוב את ישראל "אהבה שטחית".

לא זו בלבד שהם מיעטו לשמוע על הפלסטינים, אלא שהם מיעטו לשמוע על מורכבותה של החברה הישראלית ועל מורכבות ההיסטוריה שלה. היא בילתה בשנים האחרונות כברות זמן ניכרות בישראל ובשטחים. "במשך שנה שלמה, כל לימודיי האקדמיים הוקדשו לישראל ולפלסטינים".

אחות קטנה ונפש יהודי

אחותה הקטנה, בת 18, לומדת בישראל, בבית ספר בהוד השרון, אבל היא לא חששה לשלומה בזמן התקפות הרקטות. "אני ידעתי שהיא בטוחה במקלט, או שכיפת ברזל מגינה עליה. הרהרתי לעומת זאת בחרדתם של הורים בעזה לילדיהם, או של פלסטינים בפזורה, שאינם יכולים להתנחם באפס קצה של ההגנה שהוענקה לאחותי.

"חרדתי השניה היתה לנפשו של העם היהודי ולנפשה של ישראל. אני רוצה להקדיש את חיי המקצועיים לעולם היהודי. אני כה גאה להיות יהודיה, וכה אוהבת את הקהילה היהודית, ומן הטעם הזה אני נחרדת מן האופן שבו יהודים רבים מדברים על הפלסטינים ועל האלימות שישראל נוקטת כלפיהם. בעיניהם הרקטות של חמאס הצדיקו מה שישראל עשתה. אני חולקת עליהם. אני תוהה מה קרה לערכים של 'פיקוח נפש' (היא אומרת בעברית); ומדוע צבא, המתפאר שהוא מעריך חייו של כל אדם, מפציץ שכונות מגורים בעזה ללא אבחנה".

חשוב להביא את הדברים האלה כנתינתם, בשם אומרם. אם זה הרושם של קלייר, שיש לה עניין עמוק, ידיעות ניכרות ואחות בהוד השרון, נקל לשער מה הרושם של צעירים יהודיים שידיעותיהם שטחיות והמעקב שלהם רופף.

דיברתי עם קלייר שעות אחדות לפני שה'ניו יורק טיימס' פירסם בראש עמודו הראשון את תמונות הילדים המתים, 66 פלסטינים ושני ישראלים, והקדיש להם שני עמודים פנימיים שלמים. את חשיבות הפירסום הזה קשה להחמיץ. היסטוריונים אולי יתארו אותו כקו פרשת מים בתולדות מעמדה של ישראל בארה"ב. קשה לנצח במלחמות תודעה, שבהן ילדים הופכים למוטיב מרכזי. כל זמן שילדים ייפגעו, ישראל לא תיגאל מן התווית של "חוסר סימטריה".

בעיני קלייר מילר "יש ירידה נמשכת בסטנדרטים המוסריים של ישראל". מטרידה אותה השתמטותם של הישראלים מלדבר בכנות על ההיסטוריה שלהם, בייחוד על ה'נכבה'. היא מזכירה את דיר יאסין.

אני שואל אותה אם היא סבורה שלישראל היתה אי פעם הזכות להעמיד את חיי אזרחיה במרכז שיקוליה.

"מדינת ישראל חשובה לי מאוד. אני אוהבת את ישראל. וזו הסיבה שאני כל כך חרדה לשלומה המוסרי. אני מאמינה שישראל מסוגלת לנהוג באופן צודק", היא אומרת. "אני חושבת שהרבה יהודים מתקשים להבין שישראל היא הצד החזק, שישראל אינה מאוימת; ישראל אינה דוד מול גולית, לישראל יש את אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם, היא מבורכת בכמה מבעלי הברית החזקים ביותר בעולם. יש בישראל מנטליות של מצור, שאפשר להבין אותה, אבל היא אינה משקפת את המציאות, מפני שישראל אינה עומדת להימחות מן המפה. זה עניין שיהודים מתקשים לקבל בהתחשב בהיסטוריה של רדיפות ולנוכח עליית האנטישמיות".

אבל אם ישראל כה בטוחה בעצמה, מה הטעם עבור צעירה כקלייר לערב עצמה בענייני ישראל? קלייר הופכת את השאלה הזו על ראשה. היא רואה את עצמה מחויבת לפעול כל זמן שישראל חושבת את עצמה למדינה יהודית, ומקילה על יהודים להתאזרח ולהצביע, בשעה שהיא שוללת את האופציה הזו מפלסטינים. קלייר רוצה שארה"ב תשתמש בכוחה ובהשפעתה, כדי לשנות את גישתה של ישראל. משימתה היא "לחנך יהודים אמריקאיים" להשפיע על מדיניותה של ארה"ב.

על המלה "אפרטהייד"

ומה על שימושי הלשון "אפרטהייד" ו"עליונות לבנה" הרווחים בשמאל הרדיקלי לתיאור ישראל? האם הם מדברים אל לבה?

"עם אפרטהייד אני נאבקת הרבה זמן", אומרת קלייר. המילים בוקעות מפיה לאט ובזהירות. "לפני שלוש שנים, אגודת 'סטודנטים למען צדק בפלסטין' ערכה עצרת בקמפוס שלנו, שבה האשימה את ישראל באפרטהייד. לא השתתפתי מפני שזה הפריע לי, ולא ידעתי כיצד להתמודד. אבל אם אתה מתמקד בעצם המלה, במקום לדון לגופם במקרים שבהם משמיעי המלה משתמשים כדי להצדיק את השימוש בה, אני אערער על סדר העדיפויות שלך. אני מוטרדת מן הכיבוש הצבאי, ומאפליית הפלסטינים לעומת המתנחלים, יותר מאשר מעצם השימוש במילה אפרטהייד כדי לתאר את מצב העניינים הזה".

שימוש הלשון "עליונות לבנה" לתיאור ישראל מטריד את קלייר. היא דוחה אותו, מפני שבאמריקה עליונות לבנה היא תוצאה של "הגמוניה נוצרית". הסכסוך הישראלי־פלסטיני אמנם אינו גזעי, היא אומרת, "אבל אני חושבת שישראל היא חברה גזענית עד מאוד לא רק ביחסה לפלסטינים, אלא גם באופן שבו המשטרה נוהגת במזרחים ובאתיופים".

היא מזכירה את פרשת מותו של יוסף סלמסה ב־2014, צעיר בן העדה האתיופית ששוטרים חישמלוהו בטייזר. היא אפילו מוצאת בסיפור הזה את הדי מאבק השחרור של השחורים באמריקה. היא מרחיקה את עדותה על "גזענותה של ישראל" עד "המעברות" (בעברית) והופעת "הפנתרים השחורים" בשכונות העוני לפני 50 שנה. אני מעיר לקלייר שמן הדוגמאות האלה דווקא משתמעת הסכמה להאשמה שישראל לוקה ב"עליונות לבנה".

"אני לא הייתי משתמשת במושג הזה לתיאור ישראל, אבל לא הייתי חולקת על השימוש בו בידי אחרים", היא משיבה.

אכן, תשובה מסובכת. אני יכול להגיד על יסוד שיחתי הארוכה עם קלייר מילר, שהיא לא ניתנה בזחיחות דעת או בהתחכמות. אני חושב שקלייר מבטאת את ההתלבטות ואת המצוקה המוסרית של רבים מבני דורה בקהילה היהודית. אני חושב שישראלים יטעו אם הם יגיבו בהתנצחות או ברוגז. האזנה היא לפעמים דרך מוצלחת יותר לעמוד על התפתחות מעמדה של ישראל באמריקה.

אי אפשר להתרחק מפוליטיקה

איה צפלוביץ התוודעה בשבועות האחרונים לאפקט המידבק והמסוכן של ה"ריפוסט". המוני אצבעות, גם של חבריה הקרובים, נקשו על כפתורי טוויטר ואינסטגרם, והציפו את הרשת באיבה לא־מלומדת לישראל.

 איה צפלוביץ / צילום: פרטי

איה, בת 20, ילידת הארץ, לומדת באוניברסיטת קליפורניה. היא משתדלת להתרחק מפוליטיקה אך בשבועות האחרונים הפוליטיקה היא שהתקרבה אליה. היא מותשת, מדוכדכת, לפעמים גם נפחדת. החוויה הקשה ביותר היתה אישית. איה הרגישה נבגדת. סטודנטים בקמפוס שלה, שלא היה להם עניין בישראל או קשר אליה, הצטרפו בהמוניהם אל המערכה נגדה במדיה החברתית.

"ואז אתה רואה שבלה חדיד פירסמה משהו. היא מפורסמת ויש לה מיליוני עוקבים, אז 'למה שגם אני לא אפרסם את זה'. זה יצר שרשרת מטורפת של מיסאינפורמציה. זה היה מכאיב מאוד, שכל החברים שלי, היודעים שאני ישראלית ויודעים שאני יהודיה - זה לא סוד, יש לי שרשרת עם כתובת בעברית - מפרסמים דברים בלי לחשוב פעמיים אם זה יכול לפגוע בי… לקרוא לישראל מדינת אפרטהייד, לצה״ל 'צבא הכיבוש'… מאוד פוגע כשאנשים הקרובים אליך מחליטים להתהפך עליך מבלי שזה יהיה מבוסס… זה בא בהלם".

איה לא ניסתה להעמיד אנשים על טעותם. "יש לי הרבה חברים שבזבזו כל כך הרבה אנרגיה בניסיון להסביר לאנשים למה הם טועים, בניסיון להבין למה הם חושבים מה שהם חושבים, ואני רואה כמה שזה מתיש, וכמה לאף אחד אין כוח להילחם".

בשבוע שעבר, מליצי היושר של BDS עשו את הנסייון התקופתי שלהם להעביר החלטה בזכות חרם בסנאט האוניברסיטה.

"היה פורום פומבי. אני דיברתי, כל חבריי דיברו. אנחנו דיברנו רק בטון מכבד ונאות והסברנו את חששותינו, אבל הצד השני רק תקף אותנו בצעקות, בקללות ובססמאות פוליטיות ('מן הנהר עד הים, פלסטין החופשית'). זה היה מפחיד, לעמוד מול כל כך הרבה אנשים שצורחים ומקללים. היו הרבה אנשים שהחליטו ברגע האחרון שהם לא יעלו לדבר מחשש לחיים שלהם".

זו הפעם הראשונה שפחד כזה השתרר?
"אני חושבת שכן. התקופה האחרונה הייתה לא קלה".

תוצאה של משבר התודעה

אינני טוען כאן שקלייר, איה או קלואי, הן דוגמאות מייצגות. השיחות איתן, ועם סטודנטיות נוספות שאין לי כאן המקום לצטט, היו אקראיות. היקף מעורבותן ועומק ידיעותיהן גדולים הרבה יותר מאלה של בנות דורן.

במובן הזה הן בוודאי אינן משקפות את הממוצע. אבל התחבטותן הנפשית והאינטלקטואלית היא תוצאה ישירה של משבר התודעה שאליו נקלעה ישראל. אפשר לטעון ללא הגזמה, או על כל פנים ללא הגזמה יתרה, שהקרקע מתחת לרגלי ישראל באמריקה מעולם לא היתה מוצקה פחות.

אם ישראל זקוקה לבעלי ברית באמריקה החורגים מן הקנאים שבתומכיה, מוטב לה להאזין, ואולי גם לשנות את הסגנון ואת הטון. שינוי מדיניות הוא כמובן עניין אחר לחלוטין.