התלהמות השיח ברשתות החברתיות: פאניקה פסיכולוגית, לא אידאולוגית

כחוקרי שיח ברשתות החברתיות, העוקבים גם אחר קהלים פוליטיים מאוכזבים מתוצאות בחירות; כמנטרי התנהגות ורטוריקה של מי שמגדירים עצמם "מרומי רשימות": בין מי שמפלגותיהם לא חברו לקואליציה לה ציפו ובין מי שמפלגותיהם תמכו לפתע במדיניות לה לא ייחלו (אוסלו, התנתקות), נרשה לעצמנו לטעון כי הפאניקה ברשתות החברתיות מן הממשלה שעומדת לקום, ובעיקר מזו שעומדת ליפול - היא מן הגדולות ביותר שהתרחשו בהן.

התהליך המתרחש שם דורש הסבר החורג מדאגתם הכנה של אנשי ימין לממשלה שמאלית מדי הכוללת גם את "העבודה", או מזו של אנשי המחנה הלאומי מן הלגיטימציה שתינתן לתנועה האיסלמית עם כניסת רע"ם דה-פקטו לקואליציה.

הרי לו אלו היו אמורים לתחזק ממשלת ליכוד-ש"ס-אגו"י לא היינו עדים לשיח השבר אותו הגדיר אבישי בן חיים "רעידת אדמה מקראית". מה קורה כאן? ומדוע בעיקר ברשתות החברתיות? אין אפשרות להסביר זאת בכפפות ה-PC ועל כן נפשילן ונאמר כך: רוב "שיח הזעם" מתקיים בקרב מה שבזירה האקדמית מכונה "חתכי האוכלוסייה האתנו-רליגיוזיים", או "הצווארון הכחול".

בהכללה? קבוצות ברובן ממוצא מזרחי, ממעמד סוציו-אקונומי בינוני ובינוני-נמוך, שבקרבן בעיקר מצויה ההצבעה למפלגות הליכוד וש"ס. ביניהן גם מרוכזים מי שאינם בעלי השכלה אקדמית ואם קיים דור ראשון להשכלה הגבוהה, הרי שהוא מתבסס על לימודים במכללות.

מסורתיות, לא דתיות - ובטח שלא ציונות-דתית

אולם המכנה המשותף המשמעותי ביותר של הזועקים הוא המסורתיות. לא דתיות. ובטח לא ציונות-דתית. גם ציונים-דתיים רבים זועמים אך אלה לא כאן. הם לא ברטוריקה הזו ולא שייכים לפאניקה שאנו מלווים.

ה-"אטרף" היוצא ברשתות החברתיות הוא לא מתומכי נפתלי בנט האליטיסטיים, אלא מצד כל אלו שהמפד"ל וגוש אמונים התנשאו עליו: מי שמבקרים בקברי צדיקים וממש לא משתייכים למפעלים של המתנחלים.

בניהם לא במכינה של הרב אלי סדן והם לא חלק מהאתוס של סבסטיה. למעשה, אין להם אתוס. ורק לאחר שיאיר גרבוז ועודד קוטלר בזו להם וביזו אותם ידעו בנימין נתניהו ומירי רגב בקואליציה עם דרעי לתת להן תחושה שהם ממש ממש סבבה. עבורם: זו מטרתה של ממשלת נתניהו-השותפים הטבעיים: נירמול.

הכל מתוכנן אצל נתניהו, דבר לא מקרי. לא הטלפון לאבא של אלאור אזריה ("הילד של כולם"), לא "ההתפלקות" של "הערבים על האוטובוסים", גם לא השיבוצים של ח"כים שנראים למי מן העיתונאים כמו אילוץ פוליטי של גיחוך - מאסנת מארק ועד מיקי זוהר - לכולם שם תפקיד: לשמש לבוחרים רבים מראה, שכשמביטים באמצעותה ב-"עצמי", העצמי נראה ממש בסדר.

ה-"עצמי", הודות לממשלות נתניהו, היא פריפריה שלא זכתה למיטב המורים, שבשם רב תרבותיות מבית היוצר של ש"ס, זכתה לזרמי חינוך "אותנטיים" שהותירו מחוץ למודרניות מאות אלפי תלמידים - וכתוצאה מכך - יכולת ההשתלבות בשוק האקדמי והעסקי נותרה אקסקלוסיבית לקבוצות קטנות עד מאוד במרכז.

אך הודות לגלריית המנהיגים הללו - כל אותם "חיצוניים" למודרניות חשו ממש ממש מנורמלים. וזו התלות בהם - או ההתמכרות להם, כמנרמלים. אך אבוי! אם תחלוף ממשלת הנירמול, לא יעמדו שם מירי רגב ואמיר אוחנה אלא לפיד וסער ואפילו חובש הכיפה - בנט - איש הסיירת שעשה אקזיט - לא אחד שיבוא אחרי גרבוז לנרמל נישוק קמעות. וברשתות החברתיות: "המקום שלנו", האנטי-הגמוני, הפאניקה חוגגת. לא - זו לא פאניקה אידאולוגית. זו לגמרי פאניקה פסיכולוגית.

הכותבים הם חוקרים ומרצים בביה"ס לתקשורת של אוניברסיטת בר אילן