בשבועות האחרונים, אזרחי מדינת ישראל חוו את מבצע "שומר החומות" לא רק על בשרם ונפשם, אלא גם דרך הטלפונים החכמים והלפטופים שלהם, שהיו צמודים אליהם יותר מתמיד במשך כל תקופת הלחימה. עוד הרבה לפני גיוס 8,000 המילואימניקים בצו 8, מאות אלפי אזרחים עלו על מדי ב׳ מבלי שאף אחד ביקש מהם, כדי לשרת כחיילים בחזית היחידה שהם יכולים להשפיע בה: הרשתות החברתיות.
המסקנה המתבקשת מכל מי שמתבסס על מבחן התוצאה ורואה את האדמה הווירטואלית החרוכה שנותרה בסיום המערכה, היא שמרבית המאמצים לתקן את העוול שנעשה לנרטיב הישראלי ברשתות החברתיות לא הניבו את התוצאות הרצויות, ובטח שלא הצליחו לבלום את המגמה השלילית נגד ישראל. רובנו יצאנו מהמערכה הזו מסוחררים, מבולבלים, מיואשים ובעיקר מתוסכלים.
אפשר להמשיך להיות מתוסכלים ואפשר להציע חלופות למה שעשינו עד עכשיו שלא עבד , אך בראש ובראשונה חשוב להפנים שמותג של מדינה בונים לאורך זמן ולא בעתות משבר. עלינו לזכור שרוב הזמן, אנחנו לא במלחמה עם שכננו. לכן, חשוב להגדיר דרכי פעולה שמטרתן לחזק את תדמית המדינה בשוטף, ולא רק לשלוף את שיטת ההסברה בכל פעם שיש מלחמה או משבר.
בישראל, כמו בישראל, מדובר במותג שנמצא כל הזמן תחת "סטרס" מסוים, כאשר בשבועות האחרונים הוכיחו שהסטרס הזה יכול להגיע לעוצמות מפחידות. הרצון העז של אזרחי ישראל שהתגייסו למערכה הוירטואלית היה להגן על שמנו הטוב, לא לתת לנרטיב האנטי-ישראלי להשתלט ולהתלקח, ובעיקר - להביא את האמת שלהם. אך הדרך למזער את הנזק שייגרם למותג של ישראל בזמן המשבר, אינה להציף את הרשתות החברתיות בעוד תוכן שלילי (טקסטים כועסים, ממים עם מספר הרקטות שהחמאס שיגר לעברנו, תמונות של בניינים הרוסים בישראל וילדים מפוחדים).
הסיבות לכך:
הרשת החברתית אינה זירה שניתן לעשות בה הסברה אפקטיבית. זאת מפני שכדי לגרום לשינוי עמדות צריך הכרות ראשונית, אפילו בסיסית בין הצדדים. בנוסף, מוח האדם מחווט להתבצר בעמדתו כשאומרים לו שהוא טועה.
יש שיגידו, "לא אכפת לי, רק חשוב לי לא להפקיר את השטח, חייבים להראות את הצד שלנו!", וזה מובן. אבל חייבים גם להבין שעל הדרך זה עושה נזק עצום לעצמם ולמדינת ישראל: התמונות והסרטונים הקשים לצפייה (של שני הצדדים) יישארו ברשת הרבה אחרי 11 הימים של המערכה ויהפכו לחלק מהסיפור שלנו בעולם כשיעשו חיפוש בגוגל על ישראל.
הרצון להנכיח גם את הצד שלנו אולי צודק, אבל הוא לא חכם אם מטרת העל היא לחבר אנשים לישראל ממקום חיובי. וסיבה מרכזית נוספת היא שכשאנחנו מעלים פוסטים ותגובות לעמודים פומביים, אנחנו מסמנים לאלגוריתמים של המדיות השונות להשאיר את השיח ער, במקום לתת לו לדעוך. כלומר, ככל שאנחנו מגיבים יותר ברשתות החברתיות, אנחנו משרתים את הצד השני בכך שאנחנו מספקים לנרטיב שלהם עוד ועוד חמצן.
אז מה אנחנו, אזרחי ישראל, יכולים לעשות?
האסטרטגיה הכי נכונה, ויחד עם זאת מצריכה הרבה ריסון עצמי, היא לא להגיב. זה לא אומר שלא נהיה פעילים, אך נפעל בטקטיקות אחרות ממה שניסינו עד כה. נזכור שיש המון תומכים, ושעל כל סלבריטאי או משפיען שפרסם פוסט אנטי ישראלי, יש אלפים שלא פרסמו כלום; ונכיר בעובדה שרוב האנשים ברשת "עומדים בצד", אולי עושים "לייק" או כותבים #FreePalestine, אבל לא מתלהמים.
איתם אפשר לעבוד וליישם שיטות שמגיעות מתורת ההסברה, הפסיכולוגיה והשכנוע, אך לא נעשה זאת מול כולם, אלא נמשוך אותם לאזור האישי (צ׳ט פרטי) וננסה לנהל עמם דיון. על מנת שננחל הצלחות, יש צורך במסה קריטית של אנשים שיפעלו כך, ועדיף חמ"ל של אלפי מתנדבים שהוכשרו לכך מראש.
עכשיו שהמבצע הסתיים וחזרנו לרגיעה, יש זמן למצוא שיטות אפקטיביות יותר להסברת ישראל בעתות משבר ולהתכונן למשבר הבא. אני מציעה לכל מי שהתגייס להגן על תדמית ישראל ב-11 הימים הקשים ביותר שישראל חוותה ברשתות החברתיות, להביא כעת את כל האנרגיות, הרצון הטוב והנכונות להשפיע דווקא עכשיו, מתוך הבנה כי זה הזמן לקחת חלק פעיל בבניית המותג של ישראל באופן חיובי ולהמשיך לתרום לשגשוגה וחוסנה של מדינת ישראל.
הכותבת היא מנכ"לית ומייסדת Vibe Israel
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.