מערכת החינוך נכשלה במבחן

אנחנו אחרי ימים כואבים. אזרחים ואזרחיות מרחבי המדינה הביעו שנאה קשה אלה לאלה. אחרי ההלם הגיעה העת להתבונן בחומרי הבעירה שהיו מפוזרים על האדמה הזו וכמעט והמתינו לגפרור שיצית אותם. חלק מחומרי הבעירה האלה הם תוצר של הפקרת החינוך לדמוקרטיה ולחיים משותפים. הם תוצאה, בין היתר, של שנים בהן התנהלות משרד החינוך שידרה למעשה שחינוך נגד גזענות זה מותרות, שיותר חשוב/דחוף להשקיע במתמטיקה, מדעים ואנגלית. שנים שהמשרד לא תיעדף חינוך לערכים דמוקרטיים כמו סובלנות, שותפות ושוויון, לא משקיע משאבים משמעותיים ואפילו לא מפרסם חוזר מנכ"ל, כלי באמצעותו המשרד יכול להביע הצהרתית את כוונותיו, לפיתוח וחיזוק מיומנויות של חיים משותפים בין החברה הערבית והיהודית בישראל.

לאחרונה פרסם מבקר המדינה דוח מעקב על חינוך לחיים משותפים ומניעת גזענות, בו בדק מה משרד החינוך עשה בחמש השנים מאז פרסם המבקר דוח נוקב באותו נושא ב-2016. המסקנות: משרד החינוך לא עשה כמעט דבר בתחום. השבועות המטלטלים שחווינו הם התוצאות הכואבות והצפויות של הפקרת החינוך לחיים משותפים - ומערכת החינוך חייבת ללמוד ממנו.

ערבים ויהודים היום מנוכרים אלו לאלו בו בזמן שהם נפגשים יותר ויותר - באזורי בילוי, במכללות ובאוניברסיטאות, במקומות העבודה ובערים המעורבות. משרד החינוך, שותף מרכזי בעיצוב דור העתיד, יכול וצריך להכשיר את כל המורות והמורים במערכת כיצד להתמודד חינוכית עם מחלוקות שמעוררות רגשות עזים. לצורך כך מורים, מנהלים וכותבי ספרי הלימוד צריכים לדעת שהם יכולים להביא בפני התלמידים נושאים בוערים על סדר היום הציבורי בצורה מעמיקה ושלא יסתכנו כך באבדן משרתם, אלא להיפך - יקבלו ליווי ותמיכה במקרה הצורך.

דרושה מנהיגות

כדי שנוכל לחיות במציאות המקוטבת והשברירית בישראל דרושה מערכת חינוך עם מנהיגות אמיצה. המענה אינו זהה למגזרי החינוך היהודי ומגזר החינוך הערבי. במגזרי החינוך היהודי אנו זקוקים למערכת שתחזק את החינוך נגד גזענות ואת הסובלנות בקרב התלמידים. מערכת חינוך שתדאג להנכיח את החברה הערבית-פלסטינית כמיעוט יליד, את האזרחים הערבים כשווי זכויות, ולא כמיעוט עוין.

במקום הדרה כמעט גורפת בחומרי הלימוד, מערכת החינוך צריכה להשקיע משאבים ולבנות תוכניות ארוכות טווח כדי להכיר את החברה הערבית באמצעות הנכחה בחומרי הלימוד, לימוד השפה הערבית, היכרות מקרוב עם סופרים, הוגים ואנשי תרבות מהחברה הערבית, לימוד על מועדים דתיים ולאומיים בלוח השנה, ולא פחות מכך - לימוד על הקונפליקט היהודי-ערבי באופן מורכב. ידע ומיומנויות בסיסיות לאוריינטציה במרחב בישראל יוכלו לקדם חיים משותפים.

בחינוך הערבי דרושים צעדים שונים. לפני כשבוע שר החינוך יצא בהצהרה שזהו אינטרס לאומי שילדים ערבים לא יגדלו על הנרטיב הפלסטיני על מנת שיהיו חלק מן החברה בישראל. התבטאות זו מראה עד כמה הוא אינו מודע לנעשה בחינוך הערבי. כיום, תלמידים במגזרי החינוך ה"לא יהודים" בישראל לומדים היסטוריה וספרות של עם ישראל אך לא עוסקים בהיסטוריה שלהם עצמם, כמיעוט פלסטיני יליד. תלמידים ערבים לא כותבים עבודת שורשים או עוסקים במעגלי הזהות שלהם, לא לומדים על הוגים מן המורשת הערבית או מסיירים במעוזי תרבות ואמנות ערבית ולא מציינים ימים לאומיים בתוך בית הספר. מורים שמנסים אחרת משלמים על כך מחיר מקצועי.

ניסיון כפוי לניתוק חברת מיעוט מזהותה מעולם לא הוכיח את עצמו כהצלחה גדולה. בתוך מציאות של אפליה ארוכת שנים כלפי התלמידים הערבים, דור צעיר שגם מנותק מזהותו ותרבותו לא יוכל לתת אמון במערכת בקלות ולהזדהות עם ערכים של שותפות וסובלנות. אנו זקוקים למערכת חינוך אמיצה שתראה חשיבות בחיזוק והבלטת דמויות לחיקוי מתוך החברה הערבית. כאלה שיכולות לעורר בתלמידים גאווה ורצון להתפתח ולהתקדם.

סדרי העדיפויות חייבים להשתנות 

בתוך מציאות של חוסר אמון בין המיעוט הערבי ובין מוסדות המדינה דרושה מערכת חינוך שמעזה לתת למחלוקת מקום ולעסוק בה. השינוי יתחולל כאשר שר החינוך של כלל התלמידים יבין שהזהות הפלסטינית אינה איום. דווקא עיסוק בזהות העצמית של התלמידים הערבים-פלסטינים ייסוך בהם ביטחון בלי צורך לבחור תשובה אחת אחידה.

אין לנו את הפריבילגיה לחכות יותר. לא משנה מי יהיה שר או שרת החינוך ומאיזו מפלגה יגיעו, סדר העדיפויות של המשרד חייב להשתנות. למשרד החינוך יש תפקיד חשוב בעיצוב היחסים שנרקמים כאן בין יהודים וערבים - אם יבחר להעמיק את הניכור והפערים או לחזק את השותפות העדינה והמורכבת שמתגלה גם בימים כואבים אלו, למרות הכל. שכן ערבים ויהודים, כולנו נהיה כאן גם מחר ובדורות הבאים קדימה.

חולוד אדריס היא מנהלת שותפה במחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי, המקדמת שוויון בין האזרחים הערבים והיהודים; יעלה מזור היא רכזת פרויקט חינוך לחיים משותפים בעמותה