לשרת החינוך המיועדת יש הזדמנות פז לשנות מהיסוד את המערכת

שרה חדשה אמורה להתמנות למשרד החינוך וקרוב לוודאי שבאמתחתה רעיונות חדשים למערכת שרבים וטובים לפניה ניסו לשנותה מהקצה אל הקצה, אך במהרה נאלצו הם להסתפק בשינויים זעירים ולעיתים אף "קוסמטיים", כפי שנהוג לכנותם במערכת זו.

אך הפעם אולי הדבר שונה. משבר הקורונה טלטל את מערכת החינוך, חשף כשלים רבים שבתוכה, וחייב את המורים (הפעם בלי התנגדות איגודיהם המקצועיים) לשנות את דרכי ההוראה שלהם בצורה מהותית ובמהירות הבזק. מעל הכול לימדה אותנו הקורונה כי החלטות כלל ארציות "המתאימות" לכלל המגזרים, התלמידים, ובתי הספר פשוט אינן ישימות במציאות. כך לדוגמה הניסיונות לקבוע כמה כיתות יילמד מורה, מתי וכיצד התאימו לבתי ספר גדולים ורחבים אך פחות מכך לבתי ספר קטנים וכאלה יש לא מעט במדינתנו. לכן, אם ברצונה של השרה החדשה ליזום רפורמה מערכתית "גדולה" על שמה, הייתי ממליץ לה להימנע מכך. אחרי הכול, למעט הסכמי שכר ושינוי מבני בשנות ה-70, רפורמות גדולות מעלות אבק בארכיון המדינה. את מערכת החינוך משנים בצעדים קטנים ודיפרנציאליים.

זאת ועוד, הקורונה הדגישה עד כמה בית הספר הוא הרבה מעבר ל"בית חרושת לציונים": בגיל הילדות וההתבגרות האינטראקציה עם בני הגיל משמעותית להתפתחות האדם לא פחות מתכני הלימודים אליהם הוא נחשף וטכנולוגיה מבוססת למידה מרחוק אינה יכולה לענות על צורך זה לאורך זמן, אפילו לא בקרב מי שנולדו ובידם אייפד ופלאפון.

שתי תובנות אלו מהקורונה מובילות למספר המלצות לשרת החינוך הבאה.

הראשונה, בעוד שבשנים האחרונות הפכה מערכת החינוך הציבורית לבית חרושת לציונים ולמערכת שכל בעל תפקיד מעריך בה את הכפופים לו. מצב זה אינו טבעי לחינוך הואיל ובבסיסו מצויה היצירתיות, החדשנות, האינטראקציה המקרית עם התלמיד ועוד ועוד. הקורונה הראתה לנו עד כמה התגעגעו התלמידים, למרות הזום, לאותן אינטראקציות רגשיות וערכיות עם מוריהם ועם חבריהם לכיתה.

למה שלא נסתפק בארבע בחינות בגרות?

דווקא בשנתיים שלאחר הקורונה מוטב להפחית מ"עול הבחינות" ולשים דגש רב יותר על קרבה רבה בין מורים לתלמידים, תמיכה של המורה בתלמיד, קירוב לבבות בבית הספר וכיוצא בזה. המערכת רוויה בפרויקטים חינוכיים השואפים למימוש מטרה זו אך כל עוד הדגש ניתן בעיקר להישגים ולהספקי חומר, פרויקטים אלה נדחקים לקרן זווית. מדוע למשל שלא נסתפק בארבע בחינות בגרות במקצועות המרכזיים וביתר המקצועות נעודד למידה מבוססת פרויקטים בצוותי עבודה ולחוד כנעשה בשוק העבודה המודרני?

הקורונה העלתה לסדר היום את הסכנות הנשקפות למדינת ישראל מחזרתה לשבטיות הרסנית שאפיינה את עם ישראל בתקופות קדומות בארצו. נכון, לשרת החינוך אין הרבה השפעה על מערכת החינוך החרדית (בתנאים הפוליטיים הקיימים) אך ביכולתה לעודד תוכניות לדו קיום בין השבטים השונים בעם (ולא רק בין יהודים לערבים, הנחוצות כל כך לאור האירועים האחרונים), הן באמצעות החינוך הפורמלי והן באמצעות החינוך הבלתי פורמלי. בסופו של דבר התעלמות משאלות של דו קיום ו"אהבת לרעך כמוך" מתוך שיקולים פוליטיים לא יאפשרו לאף שבט לשבת בשקט על אדמתו.

טכנולוגיה לא תחליף את הכיתה הפיזית, כך למדנו במשך שנה ומחצה, אבל היא תסייע רבות למורים ולתלמידים בתהליך הלמידה. מורים הוכיחו שהם יכולים ומוכנים ללמוד טכנולוגיות חדשות אבל משרד החינוך צריך להיות היד המכוונת והמעודדות, תוך מתן מרחב פעולה רב לבתי הספר ולמורים. למשל, מדוע לא להשתמש בזום ליצירת קשרים בעולם עם בתי ספר אחרים, לעידוד מיזמים יצירתיים בין תלמידים היושבים במקומות שונים, לבניית קבוצות למידה בהן המורה הוא מאמן והקבוצה וירטואלית ממקומות שונים (שתפ בין בתי ספר), ועוד? הזום פתח צוהר רחב להכנסתם של דרכי לימוד ותקשורת חדשים למערכת החינוך. 

התחלתי את דברי בחוסר היכולת לנקוט במדינות אחידה, קל וחומר בעתות של משבר. על משרד החינוך לעודד לפיכך חשיבה דיפרנציאלית המבוססת על המאפיינים התרבותיים, חברתיים וארגוניים הייחודיים לכל ישוב וקהילה. לא מדובר רק בשיתופם של הורים בבתי הספר ברמות אלו ואחרות, אלא בבניית תוכניות המבוססות על הדרך שבה כל קהילה רואה את מהותו של החינוך (אף בתוך הציבור החילוני עצמו) ובמתן תשומת לב לערכיה, תפיסותיה, רעיונותיה, ודרכיה של הקהילה אותה משרת בית הספר. נניח שבזמן הקורונה היינו משתמשים בדרך זו ובמקום להחליט שכל תלמידי קבוצה מסוימת ילמדו או לא ילמדו. כך היינו מאפשרים לבתי הספר להחליט יחד עם הקהילה מה אופן הלמידה הנכון למי ומתי. אין ספק שמדיניות זו הייתה אפקטיבית יותר.

ולבסוף, המשבר הבא נמצא מעבר לדלת לאור התחממותו של כדור הארץ וחוסר היציבות באזור בו אנו חיים. על שרת החינוך להכין תוכנית להערכות למשבר הבא שתמנע מדיניות היסטרית וסותרת לה היינו עדים לא מעט בזמן הקורונה.

הכותב הוא חוקר ומרצה בחוג למדיניות ומנהל החינוך בבית הספר לחינוך אוניברסיטת תל אביב ומחבר הספר "שישה ימים אחרונים"