הקורונה מחקה את העסקים הקטנים במדינות עניות שכלכלותיהן תלויות בהם

ריזקי אקה ולדאנו בילה כמעט עשור שלם בבניית עסק נסיעות מאפס. עד תחילת 2020, היזם האינדונזי - שנולד לתוך משפחה שמתקשה כלכלית והצליח לשלם לממן ההשכלה הגבוהה על ידי מכירת שעוני רולקס מזויפים - העסיק 12 עובדים, החזיק מכונית יפנית וכמה כרטיסי אשראי בארנק.

מגפת הקורונה חיסלה את כל זה בתוך 10 חודשים. ריזקי בן ה-32 לא לבד. הסיפור שלו חזר על עצמו במקומות אחרים בעולם המתפתח, כשברים, מסעדות, חנויות של חייטים ועסקים קטנים אחרים נסגרו בשנה האחרונה.

החברה שלו נסגרה. מערכת היחסים עם האישה שתכנן להתחתן איתה נגמרה עקב הלחצים החדשים שצצו וכעת הוא ישן על ספה בחדר הסמוך לסדנת הנגרות של חבר שלו. "זה הכי נמוך שאי פעם הגעתי", הוא אומר.

סיכון גבוה להחזיר את החוב

בזמן שחברות-מתקשות במדינות בעלות כלכלות מתקדמות קיבלו סיוע שנועד "לרפד את המכה" מהמגפה, מדינות עניות בעולם המתפתח נתנו מעט תמיכה או כלל לא. הבנקים חוששים לתת הלוואות לעסקים כאלה, שהם רואים כבעלי סיכון גבוה יותר מחברות גדולות להחזיר את החובות.

הרבה חברות קטנות ובינוניות נסגרות, אומר ריצ’רד בולוויג’ן, העומד בראש ענף המחקר של ועידת האו"ם למסחר ופיתוח. לדבריו, בעולם המתפתח לא יתרחש כל שיקום, אלא אם העסקים האלה יתחדשו.

חברות שיש בהן פחות מ-50 עובדים ועצמאיים מהוות יותר מ-70% מהמשרות בעולם המתפתח, כך אומרים בארגון התעסוקה הבינלאומי של האו"ם.

98% מהעסקים הזעירים נפגעו מאד

באינדונזיה - שסובלת מהשפל הגדול ביותר מאז המשבר הכלכלי של אסיה לפני כמעט רבע מאה - מחקר של הממשלה מדצמבר גילה ש-98% מהעסקים הזעירים, הקטנים והבינוניים סבלו מאוד מירידה בהכנסות במגפה ו-45% מתוכם פיטרו עובדים. זאת למרות שהמדינה לא הייתה נתונה בסגר לאומי באף שלב, אבל התפרצויות גדולות פגעו בתיירות הפנים ובמכירות של רשתות השיווק.

לפני המגפה, ויסוואט קטסולינה מכרה חולצות בעבודת יד מתוך שתי חנויות בבירת אינדונזיה, ג’קארטה. כשהלקוחות נמנעו ממרכזי הקניות בגלל חשש להידבק בנגיף, היא סגרה את החנויות, פיטרה את הצוות והעבירה את עסקיה לאינטרנט. כמו יזמים רבים במדינות מתפתחות, היא נאבקה לטפח מאגר לקוחות מקוון. "אני תופרת לבד כדי להוריד עלויות ייצור בגלל שאין כמעט הזמנות", אמרה.

רבים מאזרחי המדינות המתפתחות שהצליחו להשיג ביטחון של מעמד ביניים, חזרו לחיות מהיד לפה.

הימר על מעמד הביניים המתפתח

הוריו של ריזקי נפרדו כשהיה ילד. נושים ביקרו לעתים קרובות בביתם בפאתי ג’קארטה אחרי שהעסק המשפחתי של ייצור ואספקת ממתקים למסבאות מקומיות התמוטט. הוא עזב את הבית בגיל 16 וחלק מיטה עם חבר במעונות של המכללה שבה למד יחסים בינלאומיים כדי לחסוך כסף.

עוד בימיו כסטודנט הוא פתח סוכנות נסיעות והימר על כך שבני מעמד הביניים המתפתח באינדונזיה ישלמו על כך שמישהו יתכנן להם את החופשות. חברת Maritim Travel Indonesia החלה לפעול ב-2011 עם נסיעות לאלף האיים צפונית לג’קארטה והתרחבה ליעדים כמו באלי. אחרי שנתיים, הוא עזב את הלימודים כדי להתמקד בטיפוח העסק שלו. עד 2017, הוא הציע חבילות נופש ליעדים נוספים כולל דרום קוריאה.

על מנת למשוך לקוחות, הקים ריזקי שישה אתרי אינטרנט עם טיפים על חופשות ופעילויות שונות. הוא גיוון את חבילות הנסיעות שלו בכך שהחל לתכנן חופשות לחברות. בשנת 2018 הוא שכר משרד גדול יותר בבניין דו-קומתי בפרבר של ג’קארטה. בגלל שרצה להכניס ליוזמה את כל רווחיו, הוא המיר את הקומה השנייה של המשרד שלו לחלל מגורים בשבילו ובשביל שלושת העובדים שלו. ההכנסות של החברה נשקו למיליון דולר ב-2019.

כדי לשפר את התחרותיות של החברה שלו ריזקי הוציר באותה שנה 22 אלף דולר על ציוד, כולל שש מצלמות דיגיטליות, טלפונים ניידים לנציגי מכירות, לפטופים, מערכת סאונד ומכונית טויוטה. הוא תיכנן לשלם בתשלומים, בכרטיסי האשראי שלו. "לא הגעתי עדיין ליעדים שלי ולא יכולתי לנוח", הוא מספר.

כשהנגיף החל להתפשט בתוך אינדונזיה, הוא גילה די מהר, שההשקעות שלו היו בתזמון גרוע. הלקוחות החלו לבטל חופשות וסיורים לימודיים, וריזקי לא ראה הכנסות במשך חודשיים רצוף. כשהחוזה שלו על המשרד שולם עד תחילת 2021 והמחויבויות החודשיות שלו מצטברות, הוא קיבץ את עובדיו באפריל האחרון והכריז, כשהוא מנסה להחניק דמעות, שהוא מוציא אותם לחופשה ללא תשלום.

התמוטטות החברה הפכה את חייהם. לסיארייף רומאריו, בן 28, היה אחד העובדים הראשונים. הוא הרוויח כפליים בעיצוב לוחות הזמנים של תיירים בחברה Maritim לעומת מה שהרוויח בעבודה הקודמת שלו באריזת חבילות ומשלוחם. כשזה נגמר, הוא מצא עבודה כמוסכניק וברכיבה על מוניות האופנוע שהן פופולריות ברחובות ג’קארטה. ההכנסה שלו צנחה ב-70%. במקום לעבוד במשרד ממוזג, הוא מסיע כיום נוסעים במזג האוויר הלוהט. "בין אם אנחנו רוצים או לא, אנחנו חייבים לעשות את זה", אמר.

ריזקי הבין שאם יוכל לעבור מקצוע, הוא יצליח לשמור את החברה באוויר עד שהמגפה תיעלם. הוא ראה הזדמנות באספקת מסכות פנים, שמחירן זינק, והזמין את העובדים לשעבר לשווק את הסחורה עבור אחוז מהרווחים. אלא שייצור המסכות בעולם תפס תאוצה עוד לפני קבלת המשלוח הראשון. המחירים צנחו והוא נאלץ למכור את המסכות בהפסד.

ואז עלה לו רעיון אחר: אספקת מזון קפוא, כולל ירקות ונקניקיות, למסעדות בג’קארטה. שולי הרווח היו נמוכים, ולא הספיקו לכסות את ההוצאות החודשיות שלו בגובה 5,000 דולר, שכללו תשלומים על המכונית, המצלמות ועוד שעשה לפני המגפה.

160 ד' סיוע ממשלתי לחודש

הוא פנה לבנקים אבל לא היה לו מזל איתם. הסכום של 160 דולר שהוא מקבל בסיוע ממשלתי לעסקים קטנים בקושי מזיז משהו. "הייתי כל כך אבוד לא ידעתי מאיפה אני אוכל להביא את כסף?", הוא אומר.

בספטמבר ואוקטובר הזינוק במקרי הקורונה הוביל לאיסור על ישיבה במסעדות. הביקוש למזון של ריזקי ירד עוד ומעט העובדים שנותרו לו עזבו. "הצוות שלי התאכזב כי נכשלתי. זה היה קשה", אמר.

בסתיו האחרון, חברתו של ריזקי שאלה אותו מתי יתארסו, והוא אמר לה שייאלצו לדחות זאת בגלל הצרות הפיננסיות. הם נפרדו.

ריזקי החל למכור את רוב הציוד בעסק שלו החל מדצמבר ומישכן את המכונית בפברואר. זה לא הספיק. הנושים המשיכו לבוא בגלל פיגור בתשלומים. מאז שהחוזה שלו פג באפריל, גר ריזקי בחדר ליד סדנת הנגרות של חבר נגר שנותן לו לישון שם בחינם. על מנת להרוויח קצת כסף, הוא עוזר לחברים שמוכרים בגדים ומוצרי אלקטרוניקה ברשת.

אביו של ריזקי הציע למכור את הבית שלו על מנת לעזור לריזקי ליישב חוב, שכולל כרטיסי אשראי ומס חברות שהוא חייב, וכיום עומד על סכום של 25 אלף דולר. "אני הרוס לגמרי", הוא אומר.