שאשא-ביטון, אלו התמריצים, לא התקציבים

גם אם תושבע ממשלה חדשה בימים הקרובים, ראשיה מבטיחים לנו כי ימנעו מלעסוק בנושאים שלגביהם קיימת מחלוקת חריפה, בין אם מדובר בעתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובין אם העניין הוא מעמדה של הקהילה הגאה. במקום זאת, הממשלה תנסה לקדם סדר יום אזרחי באופיו ובהתאם המשרדים שיעמדו במוקד העשייה יהיו דווקא אלה שאינם מעוררים אמוציות עזות בקרב הציבור ושלגביהם ישנה, גם אם לא תמימות דעים, אז לפחות הכרה משותפת בדבר חיוניותם. בין המשרדים הללו ניתן למנות את משרד הבריאות, התחבורה וגם את משרד החינוך.

יפעת שאשא-ביטון ממפלגת תקווה חדשה, בעצמה ד"ר לחינוך, עומדת לקבל לידיה משרד עתיר במשאבים, אך עם זאת בעל הישגים בינוניים בלבד - עובדה המשתקפת לא רק במבחנים בינלאומיים שונים אלא גם במידת שביעות הרצון הנמוכה של הורי ישראל. מעטים בלבד יחלקו על כך שמערכת החינוך זקוקה לרפורמה יסודית, אחת שתטפל בבעיות העומק שמונעות ממנה מלהפוך לאחת המערכות הטובות בעולם.

לו ברצונה של ביטון להטביע חותם בפועלה - להבדיל משורה שלמה של שרי חינוך שקדמו לה - עליה להפנים אמת פשוטה, אך עם זאת מרחיקת לכת, שעליה להנחות כל צעד בפועלה, והיא שתמריצים עובדים. הדרך היחידה לשפר את ביצועיה של מערכת החינוך עוברת בביצועו של שינוי יסודי ומרחיק לכת במערך התמריצים העומד בבסיסה. העובדים במגזר הציבורי ובפרט עובדי מערכת החינוך אינם חכמים או מוכשרים פחות ואינם נהנים ממשאבים דלים יותר מהאנשים העובדים במגזר הפרטי. הם פשוט פועלים בסביבת תמריצים שונה אשר מייצרת בינוניות ואת הסביבה הזו יש צורך דחוף לשנות.

הדרך לשיפור שירותי החינוך בישראל אינה עוברת בתוספות של תקציבים, תקנים, מפקחים ורגולטורים. נוסחאות "הקסם" הללו הן במידה לא מבוטלת חלק מהבעיה, לא מהפתרון - כי אם ביצירתה של סביבה תחרותית. מה שמניע נותני שירות בשוק הפרטי להשתפר ולהתחדש זה רק, ואך רק, הלחץ התחרותי של השוק. זהו החשש מאובדן לקוחות וכיוצא בכך מהפסדים כלכליים שעלולים להיגרם עקב הגחתם של מתחרים טובים יותר שמונע מפירמות לשקוט על שמריהן ואשר מניע אותן להשתפר, להתייעל ולהתאים את עצמן בצורה הטובה ביותר לקהל הצרכנים. ואולם סביבה תחרותית המתגמלת נותני שירות מוצלחים ואשר מענישה נותני שירות מוצלחים פחות היא בדיוק מה שאין לנו כאשר מדובר בשירותי חינוך מדינתיים.

יצירתה של סביבה תחרותית בחינוך מחייבת להעצים את מנהלי בתי הספר ואת ההורים. למעשה, מדובר בשני הצדדים של אותו המטבע. להורים, כמי שרוצים יותר מכל בהצלחת ילדיהם, צריך להינתן החופש המלא לבחור עבורם את אותה מסגרת חינוכית שלטעמם תשרת את ילדם באופן המוצלח ביותר. למנהלים, מאידך, צריכה להינתן החירות להכניס את אותם השינויים שלדעתם יהפכו את בית הספר שאת ניהולו קיבלו לידיהם למוסד שקולע בצורה הטובה ביותר לדרישותיהם של ההורים. במילים אחרות, על מנהלי בתי הספר להתחרות על ההורים כשם שכל עסק אחר מתחרה על לקוחות.

על מנת לקיים סביבת חינוך תחרותית מנהלים צריכים להיות מסוגלים לגייס כוח הוראה איכותי ולתגמלו כראוי. באותו האופן, עליהם להיות מסוגלים לפטר מורים שמתוצריהם אין הם מרוצים. גמישות תעסוקתית היא תנאי הכרחי לקיומם של בתי ספר מצוינים והיא לבנה מרכזית בקיומה של מערכת תחרותית המשרתת את ההורים, להבדיל מאת ארגוני המורים. ללא היכולת להדיח מורים גרועים וללא הכלים לתגמל מורים טובים - אין למערכת שום סיכוי להשתפר. מנהלים שאין בכוחם לפטר עובדים ושאינם יכולים לתגמל עובדים מצויינים הם מנהלים בשם בלבד.

חשוב להבהיר כי אין צורך להפריט באופן מלא את מערכת החינוך בכדי להפכה למערכת תחרותית. המדינה יכולה לשאת בעלות החינוך על ידי חלוקתם של שוברים ייעודיים בעלי ערך כספי והיא יכולה אף לחלקם בצורה דיפרנציאלית, כך שככל שהכנסתו של משק הבית נמוכה יותר, כך ערכו של השובר גדול יותר. אין שום סיבה, במילים אחרות, שילדים למשפחות קשות יום יוותרו מאחור בגלל מיעוט במשאבים.

אך בעוד שהשוברים יכולים להיות ציבוריים, את הפעלת בתי הספר יש להעביר לידיים פרטיות, ויפה שעה אחת קודם. זהו בדיוק ההבדל שבין חינוך בתמיכה ציבורית לחינוך מדינתי. בראשון אלו הם כספי ציבור שעליהם מתחרות מסגרות פרטיות הנהנות מגמישות תעסוקתית ופדגוגית מלאה, ואילו בשני מדובר בחינוך מולאם לחלוטין: סוג של אי קומוניסטי מוזר במרחב קפיטליסטי.

שינוי מן הסוג המוצא כאן במערכת החינוך מצריך אומץ רב שכן הוא עתיד לקומם נגדו גורמים בעלי השפעה ובראשם ארגוני המורים. האחרונים מתנגדים בצורה עיקשת לכל רפורמה יסודית במערכת ובפרט לכל שינוי שעלול לפגוע במעמדם של מורים בינויים וגרועים. מבחינתם, הפיכתה של מערכת החינוך למערכת תחרותית פוגעת בכוח שלהם כארגון המכתיב את תנאי העסקה של כלל ציבור המורים. ואולם על ביטון לזכור שריצוי ארגוני המורים הוא לא מטרתה של מערכת החינוך כי אם סיפוקם של שירותי חינוך מצוינים לתלמידי ישראל. והדרך למצוינות עוברת, כאמור, בשינוי יסודי של מערך התמריצים.

הכותב הוא ראש תכנית אדם סמית בקרן תקווה