לזוג הורים הייתה נחלה בשטח של 28 דונם במושב, שבשנים האחרונות הפך לאזור יוקרה של האלפיון העליון. בשנת 1992 ההורים חתמו על ייפוי-כוח להעברת זכויותיהם בנחלה לאחר מותם לבנם, וכן על ייפוי-כוח למינויו כבן ממשיך, בתמורה להתחייבות שלו ושל אשתו לתמוך בהם בזקנתם. יצוין כי בתקופה הרלוונטית כנראה שלא היה לשטח הדר מיוחד. בהמשך הבן חתם על הסכם עם אשתו, לפיו היא זכאית למחצית הנחלה.
על בסיס הסכמים אלה, הבעל והאישה פיצו את אחיותיו של הבעל והעבירו אליהן את תמורת מכר דירת המגורים שהייתה להם. שוויה של דירת המגורים הייתה כשווי הנחלה באותו מושב באותה תקופה, כך שהבעל והאישה יכלו לרכוש לכאורה נחלה אחרת, אולם בהסתמך על ההסכם עם הורי הבעל, הם בנו בית על נחלת ההורים.
הבית, שעלות בנייתו עמדה על כמיליון וחצי שקל, התפרס על פני 330 מ"ר שטח בנוי, והוצמד לו דונם של קרקע. מאוחר יותר, בהסתמך על התחייבותם לתמוך בהורי הבעל, הבעל והאישה מימנו גם תשלומים לבית האבות, אליו עברו הורי הבעל.
בשנת 2003 פרץ משבר בין הבעל לאישה, והורי הבעל ביטלו את ייפויי-הכוח עליהם חתמו, ובכך נישלו לכאורה את האישה מחלקה המובטח בנחלה. האישה הגישה תביעה נגד הורי הבעל בכדי למנוע את ביטול ייפויי-הכוח, ואז נדהמה לגלות כי הם היו חסרי תוקף משפטי מלכתחילה. בפסק הדין, שניתן בשנת 2010, נקבע כי מעמדם המשפטי של הורי הבעל, כברי-רשות ולא כבעלים, לא הקנה להם סמכות חוקית למנות בן ממשיך, וממילא ייפויי-הכוח בטלים מעיקרם.
לכאורה, התוצאה המשפטית היא שהבעל והאישה עשו טעות בעסקה, הסתמכו על מצב משפטי שגוי והפסידו, אולם בית המשפט לא נותר אדיש לנזק העצום בפניו עומדת האישה לבדה, בעוד שהבעל יקבל חלק בנחלה כאחד מיורשי הוריו.
ההחלטה הלא שגרתית של בית המשפט
מומחה שמינה בית המשפט קבע כי בשנת 1992, כאשר ההורים חתמו על ייפוי-כוח, שווי הנחלה כולה עמד על 750 אלף שקל, אולם בשנת 2009 שוויה כבר עמד על סך של 12 מיליון שקל. לכן, אם ייפויי-הכוח היו תקפים, האישה הייתה זכאית ל-6 מיליון שקל.
לאור זאת, ובאופן לא שגרתי, החליט בית המשפט כי על הורי הבעל לפצות את האישה על ההפסד, והעניק לה את הזכות להמשיך להתגורר בבית עד לאריכות ימים ושנים של ההורים. אם וכאשר האישה תחליט לפנות את הבית, היא זכאית לקבל מחצית משווי ההשבחה בגובה של 770 אלף שקל בצירוף הצמדה וריבית, וכן מחצית שווי הקרקע, כלומר שווי של מחצית דונם מהנחלה.
בשנת 2017 האישה עזבה את הבית ותבעה לקבל את הכספים המגיעים לה על-פי פסק הדין, ושעמדו במועד זה על סך של כמיליון שקל עבור ההשבחה וכ-2.5 מיליון שקל עבור הקרקע. הורי הבעל כבר נפטרו, ויורשיהם, הבעל ואחיותיו, התנגדו לתשלום הכספים הנתבעים בשלל טענות משפטיות, לרבות שהאישה זכאית לפיצוי עבור רבע דונם בלבד, כאשר יש לקזז מכספים אלה מסים וחבויות שונות שיחולו עליהם במכירת הקרקע ועוד.
בית המשפט וכן ערכאת הערעור דחו את כל הטענות, בקובעם כי גם אם יש להן בסיס משפטי, הרי שגובה הפיצוי לא נקבע על-פי פרמטרים משפטיים וחשבונאיים, אלא על-פי תחושת הצדק, בניסיון ליצור מעט איזון בעוול הכלכלי הבוטה שגררה אחריה הטעות המשפטית של הצדדים, לרעת האישה ולטובת היורשים, במיוחד לאור העובדה שבמקומה של האישה, הם הפכו לבעלים של הנחלה העצומה, שאם שוויה בשנת 2009 עמד על 12 מיליון שקל, ניתן רק לדמיין מה שוויה כיום.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
