מערכת החינוך בישראל לא מאפשרת לנו לבחור - וחינוך ילדינו נפגע קשות

לאחרונה הוקם בית חולים פרטי ברמת החייל לגביו נטען שהוא עשוי להרחיב את ההיצע בשוק. מלבד מערכות רפואה חדשניות, הוא אמור להיראות כמו בית מלון. החולים מסתובבים עם חלוקים מעוצבים שאינם פתוחים מאחור, פרי עיצובה של מעצבת אופנה.

זה גרם לי להרהר בזכות שלי לבחור את טיב שירותי הבריאות שאני מקבלת. במוצרי צריכה כמו מזון, בגדים, מוצרי חשמל, מכוניות, רהיטים אנחנו כלקוחות דורשים גיוון, והגיוון הוא חלק בלתי נפרד מחוויית הקניה שלנו. אבל כמה בחירה באמת יש לנו בשירותי בריאות? האם הגיוון מספיק לנו?

מחד, ברור החשש של הממסד מרפואה פרטית, ובפרט מבית חולים פרטי, שעלול למשוך כוח אדם ומשאבים ולרוקן מתוכן את הרפואה הציבורית שלנו, הידועה באיכותה ואת ערכי השוויון העומדים בבסיסה. אם הרפואה בבית חולים כזה תהיה זמינה בפועל לעשירים בלבד, הרפואה לאנשים מן השורה עלולה להידרדר, ומכך יש להיזהר.

מאידך, ידוע כי תחרות עשויה לשפר את השירות ואת המגוון והאיכות של המוצרים בשוק. אני באופן אישי מוכנה לוותר על עוד חדר בבית, על נסיעה לחו"ל, על מכונית שווה ועל מגורים במרכז הארץ כדי לקבל שירותים משופרים וזמינים יותר, כמו האפשרות להיות בקשר רציף עם רופא מומחה, בלי מגבלה על כמות התייעצויות בשנה, בלי לחכות לתורים, בלי לחכות שעה בתור, בלי שהרופא יחסוך על בדיקות יקרות ובלי טרטורים.

באותו אופן, הייתי מעדיפה כאמור לוותר על נסיעה לאירופה כדי ללדת במרכז לידה עם מיילדת ורופא פרטי צמוד, חמש דקות מבית חולים ליתר ביטחון. עניין של טעם וסדרי עדיפויות.

ניתן לאזן בין הצורך של חלקנו בגיוון לבין ערכי הנגישות והשוויון באמצעות "רבדים של תקצוב". כלומר על הביטוחים המשלימים של קופות החולים לכלול מדרגות נוספות של שירותים נוספים בתשלום, כך שמי שמוכן לשלם יותר יקבל יותר, תוך פיקוח על כך שהמחיר לא "יתפוצץ" כמו בארה"ב למשל.

בעוד שבתחום הבריאות קיים גיוון מסוים, גם אם מוגבל, בין קופות החולים, בתי החולים והרופאים, מערכת החינוך כלל אינה מאפשרת תחרות בין בתי הספר והמורים. בתחום החינוך אין הרבה אופציות אטרקטיביות מחוץ לחינוך הציבורי, ואילו במסגרת החינוך הציבורי אין בדרך כלל ניסיון לבנות לילדים תוכנית לימודים גמישה שתתאים ליכולותיהם, לדרך הלמידה המתאימה להם ולייחודיות שלהם.

מלבד מחוננים ומי שזקוק להוראה פרטנית, יש עוד רמות שונות ומגוונות של ייחודיות בקרב יתר הילדים. למשל, אין מענה אמיתי לילד עם אנגלית ברמת שפת אם, או לילד שיודע תכנות מתקדם בגיל מוקדם או לילד עם כישורים מיוחדים בתחום מסוים או עם דרך חשיבה שונה מהנורמה. ולכן ילד כזה לרוב ישתעמם בכיתה, אלא אם יתקל ביוזמה של מורה מיוחד במינו. בין חינוך ביתי לבין השיטה הרווחת היום בחינוך ציבורי יש מנעד רחב של דרכי הוראה. קיימות אלטרנטיבות, אבל הן יחסית מעטות ולא תמיד נגישות וקרובות לבית.

האם חשוב שהאלטרנטיבות האלה יהיו ריאליות בשבילנו ושתהיה לנו אפשרות לבחור בחירה מודעת ומושכלת ביניהן? לטעמי כן. אחת מהנטיות ההתנהגותיות הידועות נקראת "הטיית הסטטוס-קוו" - אנשים מעדיפים להישאר במצב הקיים גם אם הם לא מרוצים ממנו ולשכנע את עצמם שאי אפשר אחרת. זאת מחשש שאם יבצעו שינוי, למשל יעברו דירה או יחליפו מקצוע, מצבם יורע.

אבל אם כך הדבר, האם אנחנו באמת בוחרים? האם אנחנו בכלל מודעים לכל האפשרויות כשאנחנו בוחרים? כשהעזתי לחפור ולחקור, גיליתי עולם ומלואו של אפשרויות שלא ידעתי על קיומן וברור שלא ידעתי שהן חשובות לי. חלקן שיפרו את מצבי לאין ערוך. ממליצה לנסות.

הכותבת היא ד"ר לכלכלה ועורכת דין, חוקרת ומרצה במרכז האקדמי לב ובמסלול האקדמי המכללה למינהל