טיפוח או קיפוח: האם נוצר מאזן אימה חדש בין בעלי מניות בחברה?

פסק הדין שניתן לאחרונה בעניין ראג'דה אסעד קרדוש-סאלם (ע"א 4588/19) נחזה להיות כמעט שגרתי. אלא שמדובר בפסק דין דרמטי, שכן במסגרתו בית המשפט מורה על היפרדות בעלי מניות בחברה, על דרך של התמחרות, למרות מנגנון שהקנה זכות סירוב ראשונה לבעלי המניות הקיימים, והגם שהמסלול לא מוצה על-ידי בעלי מניות המיעוט.

סעיף 191 לחוק החברות מקנה לבעל מניות זכות לדרוש הסרת קיפוח בניהול ענייני החברה על-ידי בית המשפט, שלו סמכות לתת הוראות מתאימות להסרתו, לרבות בדרך של תיקון תקנון. לעתים, כאשר מוכח קיומו של משבר אמון בחברה שהיא מעין שותפות, בית המשפט אף יורה על אופן היפרדות הצדדים. לפי פסק הדין החדש, התקנון אינו יכול להצר את אפשרות הסרת הקיפוח שאינה כפופה לתקנון או להסכמים בין בעלי מניות שקדמו להיווצרות הקיפוח. קביעה זו יכולה לשמש פתח משמעותי ליצירת מאזן חדש בין בעלי מניות בחברה הנקלעים למשבר אמון.

עם זאת, סטייה מהתקנון בוודאי לא תהיה עניין של מה בכך. התקנון משקף חוזה בין הצדדים שבו הוסכם על חלוקה של סיכונים וסיכויים שהצדדים נטלו על עצמם מראש. אכיפת התקנון על הצדדים, בדיעבד, מאפשרת לכל בעלי המניות להסתמך עליו מראש, תוך יצירת וודאות גם למקרה של סכסוך אפשרי. לכן, ברור שהאפשרות ליישם את הפסיקה הזו במקרים המתאימים תצריך מבעלי המניות לשכנע כי ראוי יהיה לסטות מהתקנון לשם כך.

המקרה של קרדוש מיוחד, שכן דובר בסכסוך בין בעלי מניות, ברובם דור שני להוריהם המייסדים, בחברה משפחתית לייצור ושיווק של קרח ומשקאות קלים, שנקלעו למשבר אמון באופן שגרם במשך שנים לשיתוקה המוחלט של החברה ולפגיעה באינטרס הכלכלי של המיעוט. בנסיבות אלו, מצאו עצמם בעלי מניות המיעוט במצב שנכפה עליהם כתוצאה מהסכמות של דורות קודמים, שאינן מתאימות להווה. בית המשפט נעתר לבקשתם והורה על התמחרות, על אף שכאמור לא מיצו אפשרות שעמדה לרשותם בתקנון.

חשוב לתת את הדעת על כך שפסק הדין לא הוגבל לחברות משפחתיות. לכן, בסכסוכים עתידיים פסק הדין יוכל לשמש כתקדים לטענות בעלי מניות שיבקשו לייצר איזון חדש באמצעות תביעה להסרת קיפוח - על אף האמור בתקנון. זאת ועוד, פסק הדין מבסס ביתר שאת את האפשרות של בעלי מניות לפנות לבית המשפט, במצבים של קיפאון בחברה על רקע משבר אמון, וזאת כדי לבחון את אופן התנהלות הרוב באספקלריה של הגנה על זכותו של המיעוט להפיק תועלת מאחזקותיו בחברה.

בכך, פסק הדין מרחיב מגמה קודמת, במסגרתה ניתנה הגנה לבעל מניות שלא זכה כלל ליהנות מאחזקותיו בחברה במשך שנים בשל מדיניות אי חלוקת דיבידנד של החברה.

היכולת לקבל סעד במקרה כזה, מקנה לבעלי מניות המיעוט אפשרות להעמיד במבחן ביקורת שיפוטית החלטות ניהוליות של החברה. ככל שבעלי מניות הרוב יבקשו להתגונן מפני תביעות כאלו, יהא עליהם לדעת כיצד לשכנע שההחלטות שהתקבלו על-ידי המנהלים (לרבות כאלה בהן בחרו לשמור על הסטטוס קוו) נטועות בלב שיקול-דעתם העסקי.

צדדים להסכם נדרשים לוודאות בפעולותיהם גם כאשר מתעורר סכסוך, והתקנון משמש בסיס גם לכך. שינוי בדיעבד של אופן חלוקת הסיכונים בתקנון במקרה שבו הצדדים צפו את אפשרות הסכסוך מראש עשויה לשנות מהתמריצים בהשקעה בחברה, מלכתחילה, אך יש בה גם כדי להגן מפני ניצול לרעה של תקנון שנקבע שנים קודם לכן, לעתים מבלי שבעלי המניות צפו או נתנו דעתם על אפשרות זו.

בית המשפט לא דן במקרה שבו הצדדים הסכימו במסגרת התקנון על מנגנון שיחול במקרה של סכסוך בו מועלות טענות בדבר קיפוח המיעוט, ושאלה זו נותרה פתוחה. עם זאת, לאור פסק הדין אפשר שנוצר איזון חדש שיתמרץ בעלי מניות רוב לטפח את החברה, כדי שלא להיחשב כמי שפעלו לקפח את בעלי המניות האחרים.

הכותבת היא בעלים ומייסדת של בוטיק ליטיגציה המתמחה בליטיגציה מסחרית ותאגידית