למה ישראל חייבת להכיר לעומק את המודל הנורדי?

המודל הנורדי הוא תפיסה כלכלית-חברתית ייחודית שהתפתחה החל משנות ה-30 של המאה ה-20 בשבדיה, דנמרק, נורבגיה, פינלנד ואיסלנד, ואשר הפכה לאחת המצליחות בעולם על-פי מדדים של ה-OECD. ב-2013 הוכתר המודל ב"אקונומיסט" בתואר The Next Supermodel, בהתבסס על השילוב שמתקיים בו בין תחרותיות, יוזמה, שוויון ורווחה. הקונצנזוס סביב מדינת הרווחה, שניצבת במוקד המודל הנורדי, כה רחב שאין כיום אף מפלגה פוליטית נורדית, מהקצה השמרני ועד לזה הליברלי, שמציעה לבטל אותה. ההבדלים בין המפלגות נוגעים רק למידת הרווחה הראויה, לא לעצם קיומה.

המודל הנורדי לא מעניין רק את הנורדים עצמם. ברני סנדרס מנסה בעקביות ליישם תהליכי-מדיניות המבוססים על אלה של המודל הנורדי, מדינות רווחה במערב נושאות אליו עיניים ואפילו מדינות מסוימות באסיה מביעות בו לאחרונה עניין רב. מכאן, שגם למנהיגי ישראל כדאי להכיר מודל זה, שמוכיח את עצמו קרוב למאה שנים, יותר לעומק, ויש גם מי שכבר מבקש לאמץ חלקים ממנו בהקדם. ח"כ לשעבר עליזה לביא ממפלגת "יש עתיד" אמרה עליו: "המודל הנורדי נוחל הצלחה מסחררת ומוביל לירידה חדה בצריכת הזנות".

בזירה הבינלאומית, אחד מיתרונותיו הבולטים של המודל הוא שאין צורך (וגם לא ניתן) להעתיקו במלואו. מספיק לאמץ, בשינויים המתבקשים, רכיבים מסוימים מתוכו ואת ההשפעה ניתן יהיה לזהות במעגלים רחבים יותר. לאחר המחאה החברתית העזה של 2011, כשמיליון ישראלים יצאו לרחובות, עלה המודל לרגע קצר לכותרות בישראל כדגם שראוי לחקותו. אלא שבאותה מהירות הוא גם ירד. הטענה השגורה הייתה ש"אנחנו לא נורבגיה, לא שבדיה ולא דנמרק", כפי שהכריז באותה שנה שר האוצר דאז יובל שטייניץ, היות ולא ניתן להשוות בין ההומוגניות של האוכלוסייה השבדית להטרוגניות של זו הישראלית.

האם יש כיום פוליטיקאי/ת בישראל, מימין או משמאל, שיצאו בגלוי כנגד רכיבים במודל הנורדי כגון הגברת השקיפות לצמצום השחיתות, תמיכה בחיבורים פוליטיים חוצי-מפלגות, נסיון למיגור העוני והאבטלה, העלאת תחושת הסולידריות בתוך ובין המגזרים השונים והגדלת האמון של האזרח במוסדות המדינה? אני מאמינה שלא. הממד החברתי של המודל מקיף יותר מהממד הכלכלי שלו, ועל כן פעמים רבות הוא עומד מעל המחלוקות הקונבנציונליות בפוליטיקה הישראלית. ייתכן כי בישראל יוכל המודל הנורדי לשמש מעין גשר בין בעלי עמדות פוליטיות מנוגדות.

המודל הנורדי מתפרש על מגוון רחב של תחומי מדיניות, ביניהם ביטחון, עבודה, רווחה, פוליטיקה, תקשורת, חינוך, כלכלה, משבר האקלים, קיימות, עיצוב ודיפלומטיה. המשותף לכולם - וזהו הייחוד של המודל הנורדי - הוא שילוב הערכים שמונחים בבסיס המודל: אמון רחב, גם כלפי מוסדות המדינה וגם כלפי יתר האזרחים (גם אנחנו כאן, בישראל, זקוקים לו כעת אפילו יותר מתמיד); דגש על דמוקרטיה יום-יומית באמצעות שימוש בכלים להגברת המעורבות והאחריות של הפרט בחיי הקהילה והמדינה; אוניברסליות, משמע הכללה של כל חלקי החברה במדינת הרווחה הן מבחינת מיסוי והן מבחינת זכויות, בדגש על מעמד הביניים; איגודי עובדים חזקים, שפורשים רשת ביטחון לעובד/ת תוך כדי קידום תחרותיות בינלאומית; חתירה לשוויון, גם במובן של צמצום פערי שכר וגם במובן המגדרי; מסורת של התפשרות והגעה להסכמות בין המדינה, העובדים והמעבידים; ולבסוף טיפוח של ההון האנושי - המשאב החשוב ביותר של מדינת הרווחה.

בתחום הביטחוני, המדינות הנורדיות משמשות, כבר מאז ימי המלחמה הקרה, דוגמה ל"קהילה ביטחונית" (Security Community) שהסיכון במסגרתה לסכסוכים אזוריים אלימים נמוך מאד, בזכות שיתופי-פעולה הדוקים בתחום הצבאי, בפוליטיקה הבינלאומית ולא פחות מכך בתחומי הכלכלה והתרבות. לאחר 1989 ניתן אפילו לזהות התקרבות נוספת של המדינות הנורדיות בתחום הביטחוני, כתוצאה מהאיום הרוסי המתגבר. האם ניתן לייצר גם במזרח התיכון, בהתאמות הנדרשות, קהילה ביטחונית שמבוססת יותר על שיתופי פעולה ופחות על סכסוכים?

גם בשילוב בין כלכלה לרווחה, נחשבות המדינות הנורדיות למובילות. מדובר במדינות קטנות ובעלות כלכלות סטארט-אפ מפותחות, מבוססות יצוא, אשר בד בבד מצליחות גם לשמור על תנאי רווחה ברמה גבוהה לעובד/ת. השילוב הזה מתאפשר הודות למדיניות ה-flexicurity שמשלב גמישות בתנאי ההעסקה (והפיטורים) עבור המעסיקים וביטחון תעסוקתי עם רשת תמיכה נרחבת עבור העובדים. כך, הכלכלה הנורדית מאפשרת לעסקים ליטול חלק בתחרות הבינלאומית, ובמקביל מנווטת את העובדים לתעשיות רווחיות.

בפוליטיקה, המודל הנורדי בא לידי ביטוי בממשלות מיעוט, אשר נסמכות על תמיכה מהאופוזיציה (הדבר נכון בעיקר בדנמרק, שבדיה ונורווגיה, ואילו בפינלנד ובאיסלנד יש בדרך כלל ממשלות רוב). התרבות הפרלמנטרית הנורדית מבוססת על פשרות חוצות-מפלגות ובמקרים של רפורמות משמעותיות - על הגעה להסכמות נרחבות ככל הניתן. לא משהו שניתן למצוא כרגע בפוליטיקה הישראלית רווית הסכסוכים והיעדר הפשרות.

לסיכום, נהוג לתאר את המודל הנורדי כמודל אחד עם חמישה יוצאי דופן. כל אחת מהמדינות הנורדיות הגיעה אליו בעקבות תהליכים היסטוריים שונים, ופעמים רבות ההבדלים בין המדינות בדרך שבה המודל בא לידי ביטוי עולים בהרבה על הדמיון ביניהן. חשוב גם לציין, כי למרות הצלחתו של המודל הנורדי, הוא אינו נטול אתגרים ומכשולים. עליית הימין הקיצוני, גלי הגירה שמערערים את האיזון העדין בין החברה לכלכלה, הזדקנות האוכלוסייה ועוד הם האתגרים שעמם מתמודד המודל הנורדי בהווה. ובכל זאת - כדאי למנהיגי ישראל להכיר אותו יותר לעומק. יש מה ללמוד ממנו.

הכותבת היא מרצה וחוקרת בתוכנית ללימודי אירופה באוניברסיטה העברית