היורו יוצא לדרך, והאוהדים ביציעים הפכו מגורם הכנסה לתפאורה

מי שייכנס לאתר של אופ"א יגלה להפתעתו שלא מעט כרטיסים נותרו למשחקי השלב הראשון של היורו שנפתח ביום שישי, למרות שהתפוסה ברוב האצטדיונים הוגבלה מאוד בשל נגיף הקורונה. המחירים? סבירים מאוד במונחים של אירוע כה גדול. למשחק שנחשב למעניין מכולם בשלב הראשון בין צרפת לפורטוגל, שייערך בבודפשט, נמכרים כרטיסים ב-75 אירו. אין מה להשוות לימים רגילים שחברות תיירות וספסרים חוגגים על אוהדים נואשים.

הביקוש ברצפה, והאירוע שמסמן את חזרתה של אירופה לשגרה עדיין מתקשה להוציא אוהדים מהבתים. הסיבה ברורה - חגיגת כדורגל לא יכולה להיות מושלמת כשבדרך צריך לעבור בדיקות ולהציג אישורים. הישיבה באצטדיונים היא תחת מגבלות ובכל מקרה תיעשה ברוב המקרים באצטדיון 3/4 ריק. לא בשביל זה אנשים ישלמו.

עבור אופ"א הפגיעה הכלכלית בשל היעדר אוהדים היא שולית. העיקר מבחינתה להוציא את האירוע לדרך. המודל העסקי של הכדורגל האירופי, שבעבר הושתת בעיקר על הכנסות ממכירת כרטיסים ומנויים, נשען כבר זמן רב על כספי זכויות שידור וטלוויזיה.

אופ"א, שמנהלת את טורניר היורו, הפכה את חוסר האיזון הזה לקיצוני. כבר לפני 17 שנה, ביורו 2004 שהתקיים בפורטוגל התברר שמקומם של האוהדים זניח מבחינה כלכלית ומהווה רק 9% בלבד מסך ההכנסות (123 מיליון פרנקים שוויצרים, מתוך הכנסה כוללת של 1.3 מיליארד פרנקים). הטלוויזיה כבר אז היוותה 66% מההכנסות.

התפאורה היא הכול 

וזה לא יהיה שונה מאוד ביורו הנוכחי. הנתח השולי של הכנסות מקהל ייחתך עוד. אבל הטלוויזיה תהיה שם כדי להשלים והפגיעה באופ"א תהיה מינורית בלבד. בעונה המלאה האחרונה שלפני הנגיף (2018/19) שיעור ההכנסות של אופ"א ממכירת כרטיסים עמד על 1.3% בלבד מההכנסה הכוללת שלה.

אם האוהדים ההם גורם חסר משמעות כלכלית, אז מה תפקידם היום?

מיקומם היום הוא בנראות שהם מייצרים עבור צופי הטלוויזיה. הם התפאורה. אלו שהופכים את החוויה של הצפייה בבית לאופטימלית. בשנת הקורונה ערוצי הטלוויזיה ששידרו את הליגות השונות דרשו הפחתה במחירים שהם משלמים בטענה שהאירוע הוא לא זה שעבורו הם שילמו כל כך הרבה. חלק מהערוצים אכן קיבלו החזרים והפחתות בשל הטענה הזאת.

מרגע שהתברר כי היורו יתקיים עם קהל, ההפקה הטלוויזיונית שאחראית בכל מדינה לשדר את המשחקים, נדרשה על ידי אופ"א לעשות התאמות כדי שחוויית הצפייה בבית לא תיפגע. אנחנו נראה הרבה מאוד קלוז-אפים על אוהדים בודדים כדי לתת תחושה רגילה ביציעים. ההפקה תודרכה להימנע ככל הניתן מצילום בזוויות שבהן רואים אין-צופים ביציעים. בנוסף, זוויות הצפייה הותאמו כך שברוב המגרשים ייראו פחות את היציעים ויותר את אזור הדשא. והאוהדים יישבו ברוב האצטדיונים רק בחלק התחתון, כדי לתת תחושה של צפיפות מסוימת ונורמליות ביציעים.

גם ישראל מרוויחה

המחשבה על לא לקיים אירוע בכלל לא עולה על הפרק. מבחינה כלכלית אופ"א בונה את התקציב שלה במעגל ארבע-שנתי. היא מאפשרת לעצמה להציג תקציב שוויוני או אפילו גירעוני במשך שלוש שנים, אבל בעונת היורו אופ"א ממלאת את המאגרים ואת הרזרבות. אם ניקח כדוגמה את היורו האחרון ב-2016, אופ"א הכניסה באותה עונה 4.6 מיליארד אירו. בשלוש העונות שקדמו ליורו ההכנסה השנתית הממוצעת עמדה על 1.8 מיליארד אירו.

מלבד ארגון מחדש של הרזרבות שלה, שמוגדרות בין היתר כ"כסף לשעת משבר לא צפוי", הכסף הזה נועד לחזור לכדורגל, כולל למי שלא שותף בחגיגת היורו - כמו ישראל למשל. בכל שנה מעבירה אופ"א כסף לתמיכה ב-55 התאחדויות הכדורגל של היבשת. חלק מהכסף היא מגדירה ככזה שמחויב להיות מושקע בתשתיות, כמו מגרשים וכו'.

הכסף שנצבר שימש את אופ"א לסיוע במהלך הקורונה - באפריל 2020, כאשר כבר היה ברור שהכדורגל עומד לחטוף מכה כלכלית קשה, הודיע הארגון על העברה של 236 מיליון אירו לכל 55 ההתאחדויות שלה. כל התאחדות קיבלה 4.3 מיליון אירו, כסף ש"נועד לסייע להם לעבור את התקפה הקשה שבדרך".

כאמור, נבחרת ישראל לא תשתתף ביורו, אבל הקיום שלו חשוב מאוד להתאחדות הכדורגל הישראלית. בארבע השנים האחרונות, לפי הדוחות השנתיים של אופ"א, קיבלה ההתאחדות הישראלית 8.7 מיליון אירו על היותה חלק ממשפחת הכדורגל האירופית.

35 מיליון שקל בארבע שנים בשביל לא להצליח באופן סדרתי נשמע כמו סידור לא רע.

הצרות של משחקי טוקיו

בזמן שהיורו יוצא לדרך באופן די חגיגי ועם קהל, אולימפיאדת טוקיו שתחל שבועיים אחרי סיומו של טורניר הכדורגל האירופי (23 ביולי) נראית כמו כאב ראש עצום שאין לו פתרון כרגע. יפן, שדחתה את המשחקים שהיו אמורים להיערך בקיץ 2020, הגיעה לרגע האמת כשהיא לא מוכנה - נכון ל-8 ביוני רק 3.8% מהאוכלוסייה מחוסנת באופן מלא (שני חיסונים), והיא אחת המדינות המפגרות ביותר בעולם מבחינת שיעור המתחסנים.

במצב הזה אין מה לדבר על קהל שיגיע מחו"ל. משחקים אולימפיים, ודאי ביפן, מצריכים התארגנות זמן רב מראש - ולאור אי הוודאות קשה לראות אוהדים מאירופה או מיבשת אמריקה מחליטים ברגע האחרון לטוס למשחקים בקצה העולם. יותר מזה, עצם העובדה שאף אחד מהגורמים הרשמיים לא יכול לחתום כעת, 43 יום לפני תחילת המשחקים, שהם ייערכו' אומרת פחות או יותר הכuל לגבי הערפל שמארגני טוקיו והוועד האולימפי הבינלאומי נמצאים בו.

אף אחד כבר לא מדבר על חגיגה. גם ספורטאים מתבטאים נגד הופעה באירוע ה"עצוב" של טוקיו - נובאק דיוקוביץ' הטניסאי הסרבי אמר לפני שבוע שיגיע לבירת יפן רק אם ישחק לעיני קהל.

העניין היחיד של יפן הוא לחץ לקיים את המשחקים בעיקר כי הכסף שהושקע בהם הוא חסר תקדים, וכבר כולו זרם החוצה. לפי ה"לוס אנג'לס טיימס" כשיפן זכתה באירוח המשחקים ב-2013 היא העמידה לצורך קיומם תקציב של 7.3 מיליארד דולר. מאז, לפי הטיימס, המשחקים לפי הערכות הרקיעו ל-24-26 מיליארד דולר. כהשוואה, משחקי לוס אנג'לס שייערכו ב-2028 מוערכים (נכון לעכשיו) ב-6.9 מיליארד דולר בלבד.

כדי למזער את הנזק אין דרך אחרת אלא לקיים את המשחקים. הטלוויזיה תשלם, הספונסרים ישלמו - אולי יהיה פה ושם הפחתות, אבל מבחינת המארגנים המשחקים הללו ייערכו ויחזירו חלק משמעותי מההשקעה.