האתגר הגדול של שר האוצר: עמידה בלחץ ותיקון נזקי עשור

אני לא מקנא בשר האוצר החדש אביגדור ליברמן. לפתחו עומד אתגר רב-ממדי, צירוף חסר תקדים של צרכים עצומים שנערמו מאז אושר תקציב המדינה האחרון לפני יותר משלוש שנים, הירושה של משבר הקורונה בדמות גירעון גדול, אבטלה גבוהה ויחס חוב-תוצר תופח, ולבסוף - ממשלה שחייבת "להיטיב" מיומה הראשון, שכן אופוזיציה חסרת מעצורים אורבת לה בכל פינה.

צרכים: במרץ 2018 ממשלת נתניהו השלישית אישרה תקציב מדינה דו-שנתי, ומאז משרדי הממשלה מתנהלים בסד בלתי אפשרי של תקציבים המשכיים, ולפרקים מגבלת ה-1/12. מאז העולם התהפך כמה פעמים, הקורונה הכתה במלוא חריפותה, האוכלוסייה גדלה בחצי מיליון תושבים (!), אך המדינה מתנהלת עדיין כאילו נטע ברזילי זכתה רק אתמול באירוויזיון.

החינוך, הבריאות, הרווחה, ההכשרות המקצועיות ומערכות חיוניות נוספות משוועות לתוכניות עבודה ותקציבים מעודכנים, אשר יאפשרו להן להתחיל בסגירת הפערים שנוצרו ובמתן מענה לצרכים החדשים. כך גם מערכת הביטחון, אשר מתנהלת זה כשנתיים ללא תכנית רב-שנתית, שכן הקודמת (תר"ש "גדעון") הסתיימה בסוף 2019, אך התר"ש החדשה "תנופה" לא אושרה על-ידי הממשלה וכמובן לא תוקצבה.

אין לדעת כרגע בכמה תסתכם התוספת התקציבית הדרושה לתקציב 2021, אבל אם ניקח כבסיס את תקציב 2019 בסך כ-400 מיליארד שקל, יש להניח כי התוספת לא תפחת מ-30 מיליארד שקל (כ-3.5% גידול לשנה) ועלולה אף להגיע לממדים גדולים בהרבה.

טחפול שורש בשוק העבודה

ירושת משבר הקורונה: הגירעון התקציבי מגיע כבר עתה לכ-11% מהתוצר, וקרוב לוודאי שיישאר דו-סיפרתי. היחס חוב-תוצר טיפס מכ-60% ערב הקורונה לכ-73% כיום, וצפוי להמשיך לעלות לרמה של כ-78%. אומנם הריביות עדיין נמוכות מאוד, אבל האינפלציה מרימה ראש, ועל כן עידן הריביות האפסיות הולך ונמוג, ונטל החוב יגבר.

יש לזכור כי בשוך המשבר בעולם הסיכון המדיני-ביטחוני העודף של ישראל יחזור לשחק תפקיד משמעותי בתמחור החוב, ועל כן ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה גירעונות גדולים וחוב תופח לאורך זמן.

בנוסף, אחרי שנים של שיעורי אבטלה נמוכים ביותר, הקורונה הורישה לנו גם אבטלה נרחבת, אשר למרבה ההפתעה מלווה בעשרות אלפי משרות עובדים זמינות. יש בכך צירוף של חל"ת שנמשך זמן רב מדי ופגע בתמריצים לחזור לתעסוקה תקנית, ביחד עם שינויים מבניים במשק אשר הואצו על-ידי הקורונה. תופעה זו מתרחשת במדינות רבות בעולם ודורשת טיפול יסודי הן בהקניית כישורים מותאמים לצרכים החדשים של ענפים צומחים במשק, והן במתן רשת ביטחון לעובדים שנפגעו מבלי לפגוע בתמריצים לעבוד.

הצבת הפוליטי: הממשלה החדשה תצטרך להתמודד הן בציפיות מרקיעות שחקים של המפלגות הרבות המרכיבות אותה ושל הציבור שרצה בשינוי, והן במאמצים העצומים שהאופוזיציה תשקיע כדי להכשיל אותה. מכאן שמרחב התמרון של שר האוצר יהיה מוגבל מאוד: הוא יתקשה מאוד להגביל את הגירעון על-ידי קיצוצים בתקציב או על-ידי עליית מסים, אך אם הגירעון יזנק ואתו החוב, ההשלכות המסוכנות יכו בו בחזרה תוך שנה ואף לפני זה. כמו כן, ריבוי המפלגות המופקדות על המשרדים השונים יקשה עליו לקבוע סדרי עדיפויות, שכן כל מפלגה תרצה לקבל תוספת לא פחותה משותפיה.

מיד לאחר השבעת הממשלה יחל תהליך גיבוש התקציב הדו-שנתי, אל מול מציאות סבוכה זאת. לאביגדור ליברמן יש יתרונות לא מבוטלים: מוניטין ש"מילה זו מילה" ושפת גוף קשוחה. עליו לנצל יתרונות אלה עד תום, ובכלל זה עליו לומר אמת מיומו הראשון, קרי, לתאר בצורה אמינה את הסד בו מצויה הכלכלה הישראלית, ולנסות כך להנמיך הציפיות של שותפיו בממשלה ושל הציבור כולו.

המסר? אכן יש צורך להגדיל תקציבי הבריאות, החינוך, הרווחה וכדומה, אבל הדבר לא יקרה במכה אחת בהתחלה אלא באופן הדרגתי, תוך גיבוש תוכניות רב -שנתיות הכרוכות גם ברפורמות מבניות. כמו כן, עליו להודות כי בהמשך הדרך יהיה צורך להגדיל את ההכנסות ממסים - לא את שיעורי מס ההכנסה החלים על 95% של הנישומים, לא על העסקים הקטנים-בינוניים, ולא מסים רגרסיביים כגון מע"מ.

מה כן? יישור קו במס החברות, כך שכולן ישלמו את השיעור הסטטוטורי של 23% (חלק ניכר מהחברות הגדולות משלמות הרבה פחות!), לבטל פטורים רגרסיביים כמו זה על הפקדות לקרנות השתלמות, להטיל מס אחיד סביר על כל סוגי ההכנסות מהון, וגם מס פחם שיסייע במאבק של שינויי האקלים. אולי מסר לא פופולרי, אבל אמין ונכון והכרחי.

עשור של הזנחה בתחומים רבים

במהלך העשור האחרון מדינת ישראל הזניחה צרכים רבים, מ"הזקנה במסדרון" בבתי החולים שלצערנו עוד תחזור, דרך מחירי דיור נוסקים ועד לפקקים בלתי אפשריים בכבישי הארץ. הנתונים המחמיאים (בצדק) של יחס חוב-תוצר נמוך, רזרבות גועות ויציבות פיננסית, הסתירו מציאות קשה של הזנחה ודרדור בשירותים הציבוריים וביכולת של משפחות צעירות לעמוד על רגליהן. אין אפשרות לטפל בכל אלה במכה אחת, בטח לא במציאות הפוליטית המורכבת בה אנו מצויים. אבל יש להתניע את התהליך, יש לומר אמת, ויש להבטיח שהמדינה לא תמשיך להקריב את ה"מיקרו" (קרי, את החיים עצמם) על מזבח ה"מאקרו".

אני לא מקנא בשר האוצר, אבל גם לא מרחם עליו: זו יכולה להיות שעתה היפה של הממשלה, אם זו תשכיל הן לשקף מציאות והן להפיח תקווה.

הכותב הוא ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, אוניברסיטת תל אביב