בחודשים האחרונים לארי סאמרס נלחם עם כל העולם. הוא משוכנע שממשל ביידן עלה על נתיב מסוכן, ושהתוכניות הכלכליות השאפתניות שלו עלולות להסתיים באסון: התפרצות של אינפלציה, ובעקבותיה מפלה פוליטית כואבת.
גם הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי, זוכה ממנו לקיתונות של ביקורת, על השאננות המסוכנת שהוא מפגין. את המסר הזה סאמרס משמיע מאז תחילת השנה מעל כל במה: במאמרים בוושינגטון פוסט, בראיונות ל־סי.אן.אן ולבלומברג, בנאומים בכנסים ובדיון פומבי עם הכלכלן חתן פרס הנובל פול קרוגמן (שהוא תומך נלהב של ממשל ביידן).
הוויכוח זוכה לסיקור נרחב בעיתונות האמריקאית, ואליו נשאבה אפילו שרת האוצר של ביידן, ג'נט ילן (שסאמרס התחרה מולה בזמנו על תפקיד יו"ר הפד). מיותר לציין שהוויכוח הסוער גורם לרפובליקאים לחכך את ידיהם בהנאה.
כל זה עשוי להישמע כביקורת שמשמיע מי שמצא את עצמו מחוץ לעמדות ההשפעה, מקרה קלאסי של מי שנותר מחוץ לאוהל: בשנת 2021, לראשונה אחרי הרבה שנים, סאמרס מצא את עצמו מחוץ למעגל הפנימי, ללא תפקיד רשמי בבית הלבן של ג'ו ביידן.
זאת לאחר עשורים שבהם היה נטוע עמוק בלב מנגנוני הכוח: בוושינגטון, בהרווארד, בוול סטריט. הוא כיהן ככלכלן הראשי של הבנק העולמי, כשר האוצר של ביל קלינטון, כיועצו הכלכלי הבכיר של ברק אובמה. הוא שיחק תפקיד מפתח בעיצוב הכלכלית האמריקאית - והעולמית.
לאורך כל התקופה הזאת, מאמצע שנות התשעים ועד לאחרונה, הוא גם שמר על מעמדו בתור אחד הכלכלנים הבכירים, אם לא הבכיר ביותר, במפלגה הדמוקרטית. בין לבין כיהן כנשיא אוניברסיטת הרווארד (שם הוא עדיין מלמד), כיועץ לקרן הגידור אפופת החשאיות D.E. Shaw וכחבר דירקטוריון של חברות טכנולוגיה.
העניין הוא שייתכן שסאמרס לא לבד. "הרבה ממה שהוא אומר זה מה שכולם לוחשים על כוס קפה", כך ניסח זאת לאחרונה בראיון פרופ' ג'ייסון פורמן, עמיתו של סאמרס בהרווארד, ומי שכיהן כיו"ר מועצת היועצים הכלכליים בתקופת אובמה. "הוא חריג בדיון הציבורי כי האנשים שיש להם מגפונים בצד הדמוקרטי לא אומרים את זה, אבל הוא בהחלט בתוך הקונצנזוס במקצוע הכלכלה".
ובנוסף לכך, כך עולה מכתבה של ה"וושינגטון פוסט" בתחילת החודש, מסתבר שהנשיא ביידן התקשר באופן פרטי לסאמרס, לשמוע ממנו את פרטי הביקורת שלו על התוכנית הכלכלית שלו.
השבוע, בראיון בלעדי ל"גלובס", סאמרס מפרט למה הוא חושב שהתוכניות הכלכליות של ביידן מוגזמות, ומדוע הוא חושש מחזרה לעידן האינפלציה המשתוללת והמשבר הכלכלי של שנות השבעים. הפחד שלו, הוא מסביר, הוא "שאנחנו שופכים יותר מדי מים לאמבטיה, ושהיא תעלה על גדותיה".
סאמרס מכוון כמובן לטריליוני הדולרים שממשל ביידן מתכוון להזרים, וכבר החל להזרים, אל המשק האמריקאי, במטרה לאושש אותו אחרי משבר הקורונה. ואם סאמרס צודק, "והאמבטיה תעלה על גדותיה", הרי שיהיו לכך השלכות הרחק מחוץ לארה"ב.
גם לקהל הישראלי יגיע סאמרס עם הניתוח הפסימי שלו: הכלכלן ישתתף בשבוע הבא בכנס השנתי של מכון אהרן למדיניות כלכלית ע"ש אהרן דברת במרכז הבינתחומי הרצליה בראשות הפרופסור צבי אקשטיין, דקאן בית ספר טיומקין לכלכלה.
ילד הפלא שהגיע לגדולות
פרופ' לארי סאמרס (66) הוא נצר למשפחת כלכלנים נודעים, שהיה בעצמו לעילוי אקדמי. שניים מדודיו הם זוכי פרס נובל, מהכלכלנים החשובים של המאה הקודמת: פול סמואלסון (מצד אביו), וקנת ארו (מצד אמו). הוא החל את לימודיו באוניברסיטה כבר בגיל 16, הפך לפרופ' לכלכלה בהרווארד בגיל 28, וב־1993 זכה במדליית בייטס קלארק, אחת מפסגות המקצוע. אבל באותה תקופה, הוא נשאב לעולם המדיניות הציבורית, בבנק העולמי ואז בבית הלבן.
בשנת 2001, אחרי סיום כהונת קלינטון, סאמרס חזר להרווארד, לכהונה סוערת כנשיא האוניברסיטה. שמונה שנים מאוחר יותר הוא חזר לבית הלבן, שוב מצא את עצמו ברגע היסטורי, והיה לאחד הארכיטקטים המרכזיים של תוכנית היציאה מהמשבר הפיננסי של ממשל אובמה. זו תוכנית שייצבה את הכלכלה האמריקאית, והיתה אות פתיחה לעשור של צמיחה רצופה.
אבל בדיעבד, ממרחק השנים, הדמוקרטים משוכנעים שחבילת הסיוע שהעביר אובמה לא הייתה מספקת. שממשל אובמה היה צריך להעביר חבילת סיוע גדולה יותר, ולהמריץ עוד יותר את הכלכלה. וזה בדיוק מה שמאפיין את התוכנית הכלכלית של ביידן, שהעביר בפתח כהונתו חבילת סיוע מסיבית, של 1.9 טריליון דולר ("תוכנית ההצלה האמריקאית"), שהצטרפה לתוכניות שהנשיא טראמפ כבר העביר. ובקנה מחכות עוד תוכניות השקעה מסיביות, גם הן עם תו מחיר של טריליונים. ובנקודה הזאת, שוב סאמרס נכנס לתמונה.
עלית לכותרות לאחרונה עם ביקורת מאוד חדה כלפי הממשל בנוגע לתוכנית הזאת. מה החשש העיקרי שלך?
"תראה, אני חושב שהתחושה של הנשיא ביידן שאנחנו בצומת קריטי בהיסטוריה שלנו, שארה"ב צריכה להשקיע יותר בחיזוק הכלכלה והתחרותיות שלה, בהגנה על מעמד הביניים ובעלי ההכנסות הנמוכות יותר, ובהבטחת צמיחה בת קיימה בכל העולם בעידן שינוי האקלים - ושכל זה דורש מגזר ציבורי חזק יותר ואנרגטי יותר - כל אלה רעיונות רבי כוח, שהנשיא ביידן נושא עמו בעוצמה".
ביידן. צומת קריטי בהיסטוריה / צילום: Shutterstock
וכאן מגיעה ההסתייגות: "אני חושב שהפרטים של התוכניות שמוצעות, ובמיוחד הפרטים של 'תוכנית ההצלה האמריקאית', הם בעייתיים", מבהיר סאמרס. "לא הדחף האסטרטגי, אלא האריתמטיקה הכלכלית. ואני חושש במיוחד שאנחנו מתמרצים את הביקוש משמעותית יותר מאשר אנחנו מרחיבים את ההיצע. וזה יוביל לאינפלציה, או לסוג של התנגשות בין ביקוש והיצע שתדחוף למעלה את שערי הריבית, ותגרום למיתון".
במילים אחרות, סאמרס חושש מתרחיש שבו הממשל מזרים כסף לכלכלה, ומלבה את הביקושים - למכוניות, לחופשות, לשלל מוצרים ושירותים שונים - מבלי שההיצע שלהם יכול להדביק את הביקוש. תרחיש כזה הוא מתכון לעליית מחירים, והחשש שסאמרס מדבר עליו הוא שהבנק המרכזי, הפד, ייאלץ להיכנס לתמונה ולהעלות את הריבית בחדות - מה שיגרום למיתון.
"יש סדרה של הכרעות שניצבת מולנו. הסתכלתי על תוכנית ההצלה, וראיתי שבתחילת השנה הכנסות משקי הבית ירדו בכשלושים מיליארד דולר בחודש בגלל הקורונה, ושהמספר הזה היה בדרך לרדת לאפס, או ללכת בכיוון ההפוך עד סוף השנה", מסביר סאמרס ומתכוון לכך שהכנסות משקי הבית ישתקמו ואפילו יצמחו ככל שהמגפה תדעך. "ואז הסתכלתי וראיתי שבתוכנית ההצלה, ובנוסף התוכנית שכבר עברה בדצמבר, כוללות מאתיים מיליארד דולר בתמריצים מדי חודש. וחשבתי שאנחנו שופכים יותר מדי מים לאמבטיה, ושהיא תעלה על גדותיה".
בשלב הזה סאמרס חוזר למשבר של 2009, ומודה שגם הוא חושב כיום שצריך היה אז לעשות יותר. אבל, הוא ממשיך, חבילת התמריצים של הנשיא ביידן לא רק גדולה בהשוואה לזו שעברה ב־2009, אלא גדולה ממנה פי שש - "ואני לא מכיר אף אחד שחושב שהיינו צריכים תמריץ גדול פי שש בשנת 2009".
"יש כאן שילוב של מדיניות תקציבית יוצאת דופן, שתגיע לקרוב ל־15% מהתוצר השנה, בנק מרכזי שלוחץ על דוושת הגז באופן חסר תקדים, וחסכונות שאנשים בנו בשנה שעברה כשהם לא יכלו להוציא כסף, ושעכשיו סביר יותר שהם יוציאו - ויש לך כלכלה שכבר יש בה מחסור בעובדים, ושצפוייה לצמוח בקצב של עשרה אחוז או יותר השנה".
בהנחה שממשל ביידן אכן עושה יותר מדי, איזה השלכות כלכליות ופוליטיות יכולות להיות לזה?
"אנחנו נמצאים בתקופה שבה הדבר חיוני ביותר לעשות הוא לבנות מחדש את האמון בממשלה. ואם הממשלה תביא לאינפלציה משמעותית, זה עלול לערער את האמון בה. אני חושב שהניסיון מסביב לעולם, וגם בארה"ב ב־1968 ושוב ב־1980 (השנים בהן ריצ'רד ניקסון ורונלד רייגן ניצחו בבחירות לנשיאות, א"פ), מלמד שחזרתה של האינפלציה מובילה לעליית ממשלות מאוד שמרניות לשלטון.
לאינפלציה יש מחיר, וסאמרס מדגיש שהוא לא מתחלק באופן שווה. "הראיות מלמדות שאנשים אמידים מסוגלים להגן על עצמם הכי טוב מפני אינפלציה, והעניים הכי פחות מסוגלים להגן על עצמם". אבל זה לא הכל. בשלב מסוים, כאמור, סאמרס חושב שהבנק המרכזי יצטרך להיכנס לתמונה, להעלות ריבית כדי לבלום את האינפלציה, וכך אולי לגרום למיתון. "כולנו מסכימים שהקורבנות החשובים ביותר של מיתון הם הפרטים הפגיעים ביותר בחברה".
ולשם אנחנו צועדים?
"מדיניות תמיד כוללת איזון בין סיכונים. באותה מידה שאני חושב שזה מאוד מטופש להיות בטוח שהאינפלציה היא זמנית, אחרי שהתחזיות שלך התבדו חודש אחרי חודש (סאמרס שולח כאן חץ ביקורת כלפי קולות ההרגעה העולים מהבית הלבן ומהפד, א"פ). אני סבור גם שזה יהיה טיפשי להיות בטוח שהאינפלציה תעלה לרמות שאינן בנות קיימא. ועדיין, אני חושב שמאזן הסיכונים הוא לחלוטין בצד של התחממות יתר, באופן שלא היה נכון לפני שישה חודשים. ובמובן מסוים, זה עדיין לא משתקף במה שקובעי המדיניות אומרים.
"אנחנו נמצאים בעיצומה של מה שעשויה להיות התפוצצות מחירי הבתים הגדולה בתולדות ארה"ב. בפעם הראשונה מאז שיש לנו סטטיסטיקות, רוב הבתים נמכרים במחיר גבוה יותר משביקשו עבורם. ועדיין - הפד קונה אגרות חוב מגובות משכנתאות בסך חמישים מיליארד דולר מדי חודש".
עידן של תהפוכות
המחלוקת הקולנית בין סאמרס לכלכלנים בבית הלבן, היא לא רק עניין של ויכוח על מספרים. היא עשויה לבטא תהפוכות משמעותיות יותר שעוברות על וושינגטון, וגם על המחשבה הכלכלית. רגע של חילופי דורות, ואולי אפילו של שינוי תפיסתי מרחיק לכת.
לאורך השנים, סאמרס נתפס כמייצג את מה שניתן לכנות "האגף הניאו ליברלי" של המפלגה הדמוקרטית, שתמך בסחר חופשי, בדה רגולציה, בשמרנות תקציבית ובגישה אוהדת לוול סטריט. הוא היה חלק מקבוצת מקבלי ההחלטות שעיצבו, ממקום מושבם בוושינגטון, את הגלובליזציה הפיננסית של תחילת שנות האלפיים.
היו ימים שהגישה הזאת משלה בצמרת, והביאה איתה תהילה. ב־1999, סאמרס כיכב על שער המגזין טיים, יחד עם יו"ר הפדרל הריזרב האגדי, אלן גרינספאן, ועם שר האוצר דאז, רוברט רובין (סאמרס היה סגנו, ואז החליף אותו). "הוועדה להצלת העולם", כך הכתירה אותם הכותרת, שהתייחסה לחלקם בטיפול בשרשרת המשברים שפקדה את השווקים המתפתחים בשנות התשעים.
שער הטיים מ־1999 שהכתיר את סאמרס עם יו
אבל באותה תקופה גם נטמנו זרעי המשבר הבא: בזמן כהונתו של סאמרס כשר אוצר בוטל חוק גלאס־סטיגל מימי השפל הגדול (שהפריד בין בנקאות קמעונאית לבנקאות השקעות), צעד שתרם לעלייתם של הבנקים 'הגדולים מכדי ליפול', והסחר בנגזרים הפיננסיים, שמילאו תפקיד מרכזי (לרעה) במשבר של 2008, זכה לפטור מרגולציה. על כך, לאורך השנים, סאמרס - שנודע בסגנון הכוחני שלו, הקים עליו לא מעט אויבים.
אבל חשוב מכך: השיח השתנה, והמפלגה הדמוקרטית זזה שמאלה. במאי בשנה שעברה, אחרי שהסתבר שסאמרס מייעץ לקמפיין ביידן, שורה של ארגונים פרוגרסיבים יצאו בקריאה לביידן שלא להיעזר בו. הם מנו רשימה ארוכה של סיבות, כולל תמיכתו בדה־רגולציה, הרקורד הסביבתי שלו, התבטאויותיו הבעייתיות לגבי נשים במדעים, שהעיבו על כהונתו כנשיא הרווארד, ועוד. באוגוסט האחרון, כשהודיע סאמרס כי לא ייקח על עצמו תפקיד בממשל ביידן, אם יקום, הצהיר: "זמני בממשלה הוא מאחורי, וזמני כדובר חופשי לפני".
מעל לשינוי שעבר על המפלגה הדמוקרטית, כמובן, מרחפת רוחו של דונלד טרמאפ, שעלייתו לשלטון חייבה את הדמוקרטים בחשבון נפש. משבר הקורונה, שהביא לתוכניות סיוע חסרות תקדים, ולמעורבות גוברת של הממשלה בכלכלה, רק העצים את הקולות הקוראים לשינוי תפיסתי - שכוללים כיום גם את נשיא ארה"ב בכבודו ובעצמו.
אם הנשיא רונלד רייגן הכריז ב־1981 ש"הממשלה היא לא הפיתרון, הממשלה היא הבעיה", והנשיא ביל קלינטון הדהד אותו ב־1996, והכריז ש"עידן הממשלה הגדולה נגמר", הרי שהנשיא ביידן הכריז השנה שהממשלה "היא לא איזה כוח בבירה מרוחקת, שאין לנו שליטה עליו. היא אנחנו. 'אנו העם'".
כשאת האמונה שלו בכוחה של הממשלה לפעול לטובת האזרחים ביידן מגבה בתוכניות כלכליות שאפתניות ביותר, ונכונות להוציא עליהן לא מעט כסף. אין פלא שאפשר היה להיתקל לאחרונה בלא מעט הצהרות על סופו של עידן (עידן ה"ניאוליברליזם", ה"רייגנומיקס", הצנע), ותחילת עידן חדש.
אתה חושב שאנחנו נמצאים באמת ברגע כזה? הדעות שלך אישית השתנו, לאור העשור האחרון, והנשיאות של טראמפ?
"תראה, אני חושב שבמהלך הנשיאות של טראמפ היו שיאים של גזענות, של נבזות, של מדיניות שמבוססת על דעות קדומות במקום על ניתוח, של כישלון להכיר בחוקים הבסיסיים של כלכלה. הדחייה כוללת של הגישה של טראמפ, בין אם זה היה הכחשת שינוי האקלים, קיצוצי מסים שמתחילים בקפיטליסטים עשירים, לאומנות כלכלית קיצונית ותוקפנות כלפי שאר העולם, התערבות פוליטית במדיניות מוניטרית - הדחייה הברורה של כל אלה הייתה ונותרה הולמת.
"כפי שכתבתי כבר לפני שנים: עידן שבו חברות מזדקנות, שבו אי השוויון גובר ושינוי האקלים מתברר כבעיה דחופה יותר, שבו העולם הופך לפחות בטוח, והמחירים של מוצרים כמו בריאות וחינוך משתנים בסדר גודל של פי מאה יחסית למוצרים כמו מכשירי טלוויזיה - הוא עידן שבו התפקיד של הממשלה יהיה חייב להשתנות ולגדול באופן מעמיק.
"ובעולם שבו ההשקעה הפרטית לא גדלה מספיק בכדי לספוג את החיסכון הפרטי", מה שמסביר לפי סאמרס למה אנחנו תקועים כבר שנים בעידן של ריביות נמוכות ובועות בשווקים - "נדרשות גישות מקרו־כלכליות חדשות".
תרחיב.
"אם אתה קורא את הדברים שכתבתי מאז שעזבתי את ממשל אובמה: הם ביקורתיים לגבי צנע, ומסבירים את הצורך ביותר ממשלה (כלומר יותר מעורבות של המגזר הציבורי בכלכלה, א"פ). אין ספק שההבדל הגדול בין כלכלה לפיזיקה הוא שתיאוריות פיזיקליות מתארות עולם שבבסיסו לא משתנה. ואילו תיאוריות כלכליות צריכות לתאר כלכלה שהולכת ומשתנה. כך שהתיאוריות של מדיניות כלכלית שמתאימות לעידן של ריביות אפסיות הן מאוד שונות מהתיאוריות של מדיניות כלכלית שמתאימות לעידן כמו שנות השבעים.
"ואחרי כל זה, אני חושב שהרעיון שאיכשהו המדיניות הכלכלית היתה לחלוטין מוטעית בשנות התשעים, או לחלוטין מוטעית בתגובה למשבר הפיננסי, ושמודל סוציאל דמוקרטי כלשהו מציע תוצאות יותר טובות - הוא בלתי סביר. ואני רואה כמות מטרידה של סימנים לכך שאנחנו עומדים לחזור על הרבה מאותן טעויות שהובילו לסטגפלציה של סוף שנות השישים ושנות השבעים".
וכשסאמרס מפרט ממה הוא חושש, מסתבר שמדובר בחלקים נרחבים מהאג'נדה הדמוקרטית כיום. "אני חושב שהמתכון של מדיניות תקציבית חסרת אבחנה, של ריביות אפסיות שנים קדימה אל מול אינפלציה גוברת, של מחיקה מסיבית של חובות סטודנטים, שממנה ירוויחו אלה שיהיו בעתיד בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר; הרעיונות של עצירת הגלובליזציה, של דחיית השימוש במחירים ככלי למדיניות סביבתית, של חשיבה על מסים בלי התחשבות באפקט שלהם על תמריצים - כל אלה נושאים בחובם סיכונים מאוד משמעותיים.
"כך שאני בהחלט חושב אחרת על בעיות כלכליות כיום, כאשר עלות ההון נמוכה ביותר, כאשר אי השוויון גדל באופן דרמטי, וכאשר אתגרים ירוקים מאיימים, כשהמחיר היחסי של רפואה ושל השכלה עלה. אני בהחלט חושב אחרת על בעיות כלכליות, לא בגלל שהערכים שלי השתנו, אלא בגלל שהכלכלה השתנתה מאז שנכסתי לממשל קלינטון ב־1993. אבל האם זה אומר שסוג המהפכה ש־AOC (חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו קורטז, כוכב עולה בשמי המפלגה הדמוקרטית, וחברה בולטת של האגף הפרוגרסיבי שלה) מסמלת מייצגת מדיניות שקולה עבור ארה"ב? אני מאוד בספק".
"חייבים להריע לישראל"
סאמרס הוא אמנם לא מומחה לכלכלה המקומית, אבל יש לו קשר ישראלי (מעבר להיותו יהודי). ב־2013, כך לפי הדיווחים, ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו הציע לו להתמנות למחליפו של סטנלי פישר, כנגיד בנק ישראל. כשאני שואל אותו עכשיו אם יש לו חרטות על שלא לקח את התפקיד, סאמרס מתחמק באלגנטיות מהנושא, ואומר בין היתר ש"אני ממשיך לעקוב אחר הכלכלה הישראלית והחברה הישראלית עם תחושה חזקה של לרצות את התוצאות הטובות ביותר האפשריות".
איזה לקחים יש בניתוח שלך למקבלי החלטות בישראל?
"התובנה הראשונה היא משהו שישראל עשתה היטב: אם אתה משתלט על הקורונה, זה לא שבהכרח הכלכלה שלך תהיה במצב מעולה. אבל אם אתה לא משתלט על הקורונה, תהיה לך כלכלה מאוד בעייתית. וחייבים להריע להתקדמות של ישראל בחיסונים. ישראל קצרה רווחים משמעותיים. במובן הזה, היא דוגמה חשובה למדינות ברחבי העולם לגבי הרווחים של גישה נחושה להשגת חיסון נרחב. אני חושב שלארה"ב מגיע קרדיט על זה שהצליחה במאמצי החיסון שלה יותר ממדינות אחרות, ותמכה בכלכלה שלה בחוזקה.
"אבל מגיע הזמן שבו המדיניות צריכה להסתגל, ולהכיר בכך שהסיכונים השתנו - מבצורת לשיטפון. וכשמדובר בביקושים, אנחנו עברנו מחששות בצורת, לשיטפון שממשמש ובא. אני לא חושב שרוב החלקים האחרים בעולם נמצאים בנקודה הזאת, אבל הם צריכים לעקוב וללמוד מהניסיון שלנו.
"יש אמת גדולה בכלכלה: לדברים לוקח יותר זמן לקרות משאתה חושב, ואז הם קורים יותר מהר משמחשבת שהם יכולים לקרות. ולדעתי זה יהיה נכון בהקשר של ההתאוששות מהקורונה וחזרתה האפשרית של האינפלציה. דריכות מוגברת לגבי אינפלציה היא הולמת באירופה ומעבר לה".
ממשלת נתניהו יישרה קו באופן מובהק עם ממשל טראמפ, ונראה היה שנוצר פער בינה למפלגה הדמוקרטית. עכשיו כשאנחנו מגיעים אל סוף עידן נתניהו, ואנחנו כבר בעידן פוסט-טראמפ - איך אתה רואה את ישראל והמפלגה הדמוקרטית, או ישראל וארה"ב?
"אני מאמין בחוזקה במדינת ישראל היהודית. אני מגנה, כמו רוב נרחב של אמריקאים, ניסיונות לערער את מדינת ישראל היהודית באמצעות טרור, ואני מאמין בכל מאודי בזכות של ישראל להגן על עצמה נגד טרור. ואני מזועזע ונפגע מהנטייה הגוברת בקמפוסים של הקולג'ים, ובחלק מהציבור, לנסות לעשות דה לגיטימציה לישראל באמצעות תנועות חרם, מניעת השקעות, ודומותיהן. ואני חושב שבחלק, למרות שבהחלט לא בכל המקרים האלה, התנועות האלה הופכות לאנטישמיות בהשפעה שלהן, גם אם זו לא היתה הכוונה של אלה שהחלו אותן.
"אני מאמין, שבמידה מסוימת, זה לא מקומו של אזרח אמריקאי לומר לישראל מה צריכה להיות מדיניות החוץ שלה. אבל זה כן מקומו של אזרח אמריקאי ידיד ישראל לתאר את ההשלכות של הבחירות שלה על דעת הקהל האמריקאית. ואני מאמין שהחלטות מדיניות החוץ הישראליות בשנים האחרונות גרמו במידה משמעותית מאוד לניכור של ידידים מסורתיים של ישראל בארה"ב, הפחיתו את הסיכוי לשלום בטוח לישראל (שכולם מעדיפים, לא משנה מה הפרספקטיבה הפוליטית שלהם), ושרמת המעורבות הישראלית בפוליטיקה האמריקאית היתה מצערת, והביאה לניכור עבור רבים.
"לאורך זמן, יהיה חשוב למנהיגים הישראלים, כשהם קובעים מסלול, ומתמקדים, כפי שהם חייבים, בביטחון כערך עליון, לשקול בזהירות את ההשלכות של פעולותיהם על מעמדה של ישראל בקהילה הבינלאומית ובארה"ב. רבים שיודעים הרבה יותר ממני, ושהם ידידים רבי שנים של ישראל, היו מוטרדים עמוקות על ידי רבות מהבחירות שישראל עשתה בשנים האחרונות. לא יכולה להיות ניטראליות בנוגע לטרור, או תירוצים עבור אלה שמנסים לשנות את ההבנות שעליהן התבססה ישראל למשך רוב המאה האחרונה. אבל זה לא אומר שישראל יכולה לסמוך על צ'ק פתוח של תמיכה לא מעורערת, ולא משנה איזה בחירות היא עושה".
"הקריפטו עשוי להפוך לזהב דיגיטלי"
לאורך השנים, בתקופות בהן כיהן במגזר הפרטי, כולל בשנים האחרונות, לארי סאמרס שימש כיועץ לקרן גידור בוול סטריט וכדירקטור בחברות פינטק בעמק הסיליקון. הוא מכיר היטב, במילים אחרות, את התעשייה הפיננסית - וגם מוכן לחוות את הדעה על אחד הנושאים שמעסיקים אותה לא מעט בשנה החולפת.
אז איך אתה רואה את הביטקוין, ואת תחום מטבעות הקריפטו באופן כללי יותר?
"תראה, אני חושב שיש שתי קבוצות אנשים - אלה שיודעים שהם לא יודעים מה העתיד של מטבעות קריפטו, ואלה שלא יודעים שהם לא יודעים מה העתיד של מטבעות קריפטו. אני בקבוצה הראשונה. אני לא מאמין שמטבעות קריפטו הם איום רציני להלחלפת הדולר או להשתלטות על על עולם התשלומים, בשום אופק משמעותי. אני חושב שיש אתגים רגולטוריים מאוד מאוד רציניים, כפי שמלמד השימוש הגובר בקריפטו בהתקפות כופר.
"אבל במקביל, אני חושב שיש מקום גובר להכיר באפשר שחלקים מסוימים של תחום המטבעות הדיגיטיליים עשויים להפוך לסוג של זהב דיגיטלי, כלומר מכשיר פיננסי מגוון, ששימושי כגידור כלפי צורות שונות של חוסר יציבות במערכת הפיננסית המיינסטרימית".
כתבות
ני"ע
