משבר האקלים מאיים על ילדינו, ואנו לא כאן עבורם

בתקופה הקרובה תימשך הצגת הטיעונים של המתנגדים להקמת תחנת הכוח OPC2 בחדרה, בפני שופט חוקר. לתחנה זו מתנגדים רבים, ביניהם אזרחים שמתגוררים בסביבת חדרה, וחוששים מזיהום האויר שיתוסף לאזור. ויש מתנגדים, ואני ביניהם, שזועמים על השיטה הקלוקלת שבה מוקמת תחנת כוח גדולה בתוך עיר, 400 מטר בלבד מבתי התושבים.

זו השיטה: יזם פרטי מגיע לעירייה או מועצה, מאתר שטח, וכשהוא מקבל מהרשות הסכמה עקרונית מתחיל ההליך התכנוני, שמתבצע ברמה המקומית. אין תוכנית אב ארצית למשק האנרגיה, ואין שקיפות מול האזרחים, שנאלצים להגיש התנגדויות אחרי שהרכבת הזאת כבר יצאה מהתחנה. עכשיו אנחנו אלה שצריכים להוכיח שאסור להקים תחנה מזהמת בלב שטח בנוי. כל השיטה הזו עקומה לגמרי, זו שיטת "מצליח" ללא כל תכנון מקיף. היום בחדרה, מחר - ליד הבית שלי, ומחרתיים - ליד הבית שלך.

אין לי מושג מדוע דווקא עיריית חדרה לא התנגדה בתחילת הדרך לתחנה (לאחרונה העירייה שינתה את עמדתה). אולי השיקול הכלכלי בלבד עמד לנגד עיניהם, וזו בדיוק הבעיה. מן הדין הוא שהחלטה כה הרת גורל תיעשה מתוך חשיבה מעמיקה; אולם במדינה שלנו זו אינה הנורמה, באף תחום. לצערי, כאשת מקצוע בבריאות הנפש, אני למודת ניסיון מר. בשנת 2015 נכנסה לתוקף הרפורמה בטיפול בבריאות הנפש. האחריות לבריאות הנפש עברה ממשרד הבריאות לקופות החולים, מבלי שהתקציבים "נצבעו" למטרה זאת. כאנשי מקצוע אנו רואים את התוצאה ההרסנית - פגיעה במטופלים. זו דוגמה אחת מני רבות לתכנון וניהול רשלניים. הנורמה הזו של "חפיף" השתרשה במדינתנו, ומכה בנו ללא רחם, כדוגמת האסונות במירון ובירושלים שהתרחשו לאחרונה. נוח לייחס את החפיפניקיות לחברה החרדית, אולם האמת המרה היא, שבאופן יום-יומי מתרחשים כאן מחדלים מתחת לרדאר, כאשר שורת הרווח היא זו שמכתיבה את ההתנהלות.

אם אנו רוצים לדאוג לילדינו, דור המחר, לעתיד שניתן להתקיים בו - אנחנו צריכים לשנות את הנורמה הפסולה הזאת. מיגור הפשע והאלימות דורש עבודה מתמשכת במיגור עוני ואבטלה, ולא רק בתגובה להתפרעויות. ובדיוק באותו אופן, אם אנו רוצים לראות עולם שבו יהיה לנו מזון, אויר נקי, טבע וים שאפשר ליהנות בהם, וטמפרטורות שאפשר לחיות בהן - אנחנו חייבים לחשוב קדימה, אל העתיד.

 אי אפשר להמשיך לפי דרישות הרייטינג והאקשן

הכל מתכנס לדרך החשיבה שלנו, ולאכפתיות שלנו לחברה שאנו חיים בתוכה. אי אפשר להמשיך לפי דרישות הרייטינג והאקשן, שמתמקדים בדלקות ובסערות. אסור לשכוח את האש שבוערת לאט ובהתמדה, ומכלה את עתידן של בנותי. במקום להיות עסוקים בשאלה האם האנושות מסוגלת להתמודד עם שינוי האקלים, והאם המעצמות הגדולות מסוגלות לשתף פעולה ולתכנן לטווח ארוך - עלינו להתחיל מד' אמותינו. עלינו להישיר מבט לעיני ילדינו, ולעשות כל שביכולתנו כדי להבטיח חיים טובים עבורם - וזה מתחיל מבדק בית, ומשינוי בחברה שלנו ובחשיבה שלנו.

עבור בני נוער רבים שפגשתי במחאות אקלים, נקודת האל-חזור מוחשית מאוד, והעשור הקרוב מעורר חרדה ממשית. הם מבינים שאי אפשר להתייחס למשבר האקלים כאל נושא שולי. עבורי, הדבר שהכי כואב הוא מיעוט המבוגרים שעומדים לצידם. אנו, המבוגרים, רדומים. התרגלנו לחשוב שזו בעיה כל-כך גדולה שאין לנו דרך להשפיע עליה. התרגלנו להדחיק, ולהניח שקרחון ענק שמתמוטט בקוטב הצפוני רחוק מאוד מאיתנו. נעשינו אדישים.

משבר הקורונה, מלחמה, והיעדר ממשלה מתפקדת ממחישים לנו כמה חשוב להתכונן לעתיד. משבר האקלים נופל בין הכיסאות כבר עשורים. חייבים לפעול בדחיפות כדי למנוע את החרפת המשבר; ומשום כך, החוק למאבק במשבר האקלים, המתגבש בימים אלה במשרד להגנת הסביבה, צריך להיות מקיף לכל תחומי החיים - אנרגיה, חקלאות וייעור, שמירה על המגוון הביולוגי, תעשיה ופסולת. עלינו האזרחים מוטלת החובה לדרוש זאת, ולקחת חלק פעיל בעיצוב המחר.

הכותבת היא מתנדבת וחברה בצוות המרכז של תנועת "הורים למען האקלים"