המאבק בתלונות השווא: לפני שמצפים מהשופט להיות שוטר, ראוי שהמשטרה תבצע את תפקידה

בחודשים האחרונים התנהל קמפיין בהובלתו של השר לביטחון הפנים הקודם אמיר אוחנה נגד תלונות השווא הנוגעות למקרי אלימות בסכסוכי גירושים. אומנם אין סטטיסטיקה של גורם פורמלי לגבי היקף התופעה, אולם הערכות של גורמי מקצוע גורסות כי מדובר במאות רבות של מקרים מדי שנה, אולי אלפים. במסגרת אותו קמפיין, ביקש השר לשעבר אוחנה להשפיע על השופטים לנקוט עמדה אקטיבית בנושא תלונות השווא, ואף ביקש ממנהל בתי המשפט להורות לשופטים לפעול כך. אלא שמנהל בתי המשפט השיב לו כי אין ביכולתו להשפיע על השופטים.

לאחרונה אף פורסם בתקשורת כאילו השופטים בבתי המשפט לענייני משפחה ידווחו למשטרה על תלונות שווא הנוגעות לאלימות במשפחה במשפטי גירושים. מדובר בציפייה בלתי ריאלית בעליל מכמה טעמים.

ראשית, נזכיר כי השופט נחשף לטענות הצדדים במסגרת דיון על הארכת צו ההרחקה שניתן לצד המאיים, במהלכו מועבר לעיונו רק אישור פורמלי על הגשת התלונה. הוא לא נחשף לתיק החקירה, ואין לו כל מידע מבוסס או ראיות של ממש בשביל לגבש עמדה כלפי סוגיית תלונת השווא.

למעשה, לעתים קרובות, השופט שדן בבקשה לצו ההרחקה הוא שופט תורן ואינו השופט שדן בתיק הגירושים, כך שיכולתו לרדת לשורש האמת בתיק קטנה עוד יותר. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות בסט הכלים והראיות שעומדות לרשותו, הוא לקבוע האם בנסיבות האמורות יש מקום לאכוף את החוק למניעת אלימות במשפחה, שמכוחו מוענקת הגנה לאדם שחווה במסגרת משפחתית אלימות, ולהאריך את צו ההרחקה שניתן על-ידי המשטרה.

עצם הציפייה משופט לקבוע אם מדובר בתלונת שווא, אינה הגונה וטומנת בתוכה הנחה שגויה: השופט אינו משמש כפרקליט ואינו חוקר ולבטח אינו מיומן דיו בדיני הראיות הפליליות בשביל לקבל החלטה כל כך משמעותית.

מה שנשמע פלילי באוזני השוטר נתפס כטקטיקה בעיני השופטים

חוסר הסבירות בציפייה משופטי בית הדין למשפחה לקבוע האם מדובר בתלונות שווא מתחדדת על רקע חובה אחרת שמוטלת עליהם - דיווח לשלטונות המס במקרה בו מתגלה מקרה של הלבנת הון או שימוש בכסף שחור. במקרה הזה מובאות בפני השופט ראיות מוצקות שאינן מותירות מקום לספק כי בוצעה העבירה, בעוד שבמקרה של תלונת שווא, מצופה ממנו להכריע על בסיס מידע חלקי ביותר.

בנוסף, קיים פער משמעותי בין האופן בו המשטרה תופסת את המקרה לבין ההתרשמות של בית המשפט ממנו. איומים וניבולי פה שמקבלים משמעות פלילית במשטרה, נתפסים בין כותלי בית משפט לענייני משפחה בפרופורציות אחרות לגמרי, ומה שנשמע פלילי באוזני השוטר, נתפס כטקטיקה בעיני השופטים.

בעיה נוספת העולה מדרישת השר לשעבר אוחנה היא חוסר הסימטריה באיכות הייצוג המשפטי בין הצדדים. קיים סיכון בלתי מבוטל כי עורך דין מיומן בתחום דיני המשפחה ינצל את חולשת הייצוג של הצד השני ואת היעדר הראיות שניצבות בפני השופט, בשביל לשכנעו כי מדובר בתלונת שווא.

כיום, גם כאשר הוכח במשטרה או בבית המשפט כי מדובר בתלונת שווא, אין מיצוי דין עם מגיש/ת התלונה, ואין ענישה מספקת על מעשה חמור ושפל זה, וכפועל יוצא מכך אין תהליך למידה של הציבור הנובע מענישה עקבית וחד-משמעית. לעיתים הצדדים רק רוצים להגיע להסכם ומוותרים על מיצוי הדין.

יש לציין כי בשנת 2016 נכנס לתוקף עדכון לחוק איסור לשון הרע, לפיו ניתן לנקוט צעדים נגד מגישי תלונות שווא, בתנאי שניתן לכך אישור של פרקליט המחוז. אלא שבפועל לא ננקטת כל פעולה נגדם, אף שמדובר למעשה במתן עדות שקר.

לסיכום, מאחר שהדבר אינו כרוך בסיכון, השימוש בתלונות השווא בזמן גירושים הפך לדבר שבשגרה ולתופעה נלוזה המשמשת לא אחת כטקטיקה במסגרת הליך הגירושים. אין ספק כי תופעת תלונות השווא מצריכה התייחסות רצינית מצד המדינה והקצאת משאבים, אולם הגורם שצריך לשאת בנטל ולשפר את התייחסותו לנושא היא משטרת ישראל.

הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד שקלרז, תירוש העוסק במעמד אישי וגירושים