הקמפוס הישראלי הוא לא מקום מוגן עבור סטודנטים ערבים, וזה חייב להשתנות

בתקופה האחחרונה חווינו אירועים קשים - מהקשים שעברו על המדינה: אלימות, התקפות שנאה, פוגרומים ולינצי'ם, מראות שלא ניתן לשכוח אותם גם אם נרצה בכך. בתוך כך חוזרת ועולה השאלה על עתידה של ההשכלה הגבוהה ותפקידה בחיי מי שמוגדרים קבוצות מיעוט לאומי. אל מול הטראומות של השבועות האחרונים נשאל: האם מספקים הקמפוסים בישראל מרחב בטוח ומוגן לסטודנטיות.ם ערביות.ם?

האקדמיה והקמפוס בישראל של תחילת המאה ה-21 החלו להיפתח בפני סטודנטים וסטודנטיות ערביות. לפי נתוני המועצה להשכלה גבוהה בשנת 2010 למדו בישראל 26.000 סטודנטים ערבים שהוו 9% מכלל הסטודנטים, עשר שנים מאוחר יותר קפץ מספרם המוחלט ל-53,000 ושיעורם קפץ ל-17.2%, קרוב לחלקה של החברה הערבית בכלל האוכלוסייה (20%). אך השינויים המספריים אינם מספקים. כפי שעולה ממחקרים שהוצגו לאחרונה , המיון המפלה נשמר: מרבית הסטודנטים הערבים מתקבלים למכללות ולא לאוניברסיטאות ולחוגים פחות יוקרתיים, רבים נושרים לפני סיום התואר הראשון ולמסיימים קשה יותר למצוא תעסוקה ההולמת את השכלתם. יחד עם זאת, המרחב התחיל להיראות מגוון ומאפשר. למרות הקשיים התרבותיים והמרחק הגיאוגרפי מהבית והמשפחה, סטודנטים ערבים רבים התקבלו ללימודים במקצועות שנחשבו עד לאחרונה כמעט בלעדיים לסטודנטים היהודים: עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה, משפטים, רפואה, והנדסה בכל תחומיה. הם מתחרים עם הסטודנטים היהודים ומגיעים להישגים מרשימים.

והנה באו האירועים האחרונים והעמידו אותנו בפני המציאות המרה. בצל האירועים הקשים הפכו הקמפוסים לזירת מלחמה בהם הותקפו סטודנטים וסטודנטיות על ידי כוחות צבא, לעיתים אף בלבוש אזרחי. סטודנטים.יות רבים.ות היו קורבן לאלימות ואיומים באלימות בקמפוסים ובמעונות בידי קבוצות ימין שמחוץ לאוניברסיטה. הרשתות החברתיות הוצפו במסרים אלימים שהסיתו נגד הסטודנטים הערבים. השנאה וההסתה היו להתנהגויות רווחות שהתקבלו בהבנה על ידי רבים בחברה הישראלית, בקמפוסים ובמרחב האוניברסיטאי. ביטויים כגון "גייס חמישי", "בוגדים", "מוות לערבים" וקריאות לשלילת אזרחות ולגירוש הסטודנטים אל מחוץ לגבולות המדינה נשמעו בהפגנות ימין בשערי אוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת תל אביב. הפגנות שקטות של סטודנטים בבן גוריון פורקו בברוטליות ומפגינים הוכו ונעצרו. רוב הסטודנטים הערבים נאלצו לעזוב את הקמפוסים והמעונות מחשש לביטחונם ורבים מהם חוששים לחזור .

כיצד הפכו פתאום הסטודנטים הערבים לגייס חמישי? כיצד הפכו חייהם להפקר? כיצד הפך המרחב האקדמי, שעד לא מזמן הושקעו בו משאבים כבירים כדי להפוך אותו למרחב משותף יהודי- ערבי שנותן מקום לכולם - למקום אלים ומדיר? כיצד הפך המקום שאמור להגן על סטודנטים למרחב פרוץ ומסוכן?

התשובה ידועה: התמורות של העשורים האחרונים לא הביאו עמם שינוי אמיתי במצב הסטודנטים הערבים בהשכלה הגבוהה בישראל, לפחות בכל שהדבר נוגע למעמדם ולביטחונם האישי. למרות תוכניות למצוינות ומלגות למיניהן, הפער בין תחושת הביטחון של סטודנטים.יות יהודים.יות וערבים.יות עמוק, מהותי ומתמשך. עם כל הרצון הטוב לא ניתן לגשר עליו רק באמצעות התגייסות לטיפול בשעת משבר. מדובר במדיניות יומיומית השוללת את ההוויה, הנרטיב, והשפה של הסטודנטיות והסטודנטים הערבים, דוחקת אותם אל מחוץ לגבולות הלגיטימיים של הקמפוס, ומבטיחה כי למרות העלייה הניכרת במספרם הם אינם נחשבים חלק מהמוסד ואינם שייכים לו.

כך למשל כוחות האבטחה בשערי האוניברסיטה מתנהלים ככוחות צבא/משטרה ומתייחסים בחשדנות ובגסות לסטודנטים ערבים רק בגלל זהותם. המיליטריזציה של הקמפוסים אף החריפה בשנים האחרונות. סטודנטים במדים מסתובבים עם נשקים לנגד עיניהם של הסטודנטים הערבים. האוניברסיטאות פתחו את שעריהן לתוכניות צבאיות. כך, למשל, במסגרת תוכנית "חבצלות" המשותפת לאוניברסיטה העברית ולצבא, הוקם קסרקטין-זוטא בשטח האוניברסיטה העברית, והצבא מעורב בניהול תוכניות לימודים אקדמיות רגילות ורישום לקורסים אקדמיים. היא אף העניקה לפחות במקרה אחד אישור לכוחות המשטרה והצבא להיכנס לתוך הקמפוס כחלק מהפעילות כנגד תושבי שכונת עיסאוויה הקרובה לירושלים/הירושלמית במזרחה של ירושלים ובאוניברסיטת חיפה יש תוכנית תואר לחיילי השייטת.

מיותר לציין כי השפה השלטת בקמפוסים היא עברית וסטודנטים.יות רשאי.ות להגיש עבודות ומבחנים אך ורק בשפה העברית. מספר המרצים הערבים נמוך לאין שיעור ביחס לשיעור הערבים באוכלוסייה (רק 2.7% מסך כל חברי הסגל האקדמי) ומספרם בקרב מנהל ההשכלה הגבוהה אף נמוך מזה (רק 1.7% מכלל העובדים, לא כולל עובדי קבלן). היעדר ערבים מעמדות השפעה וכוח במערכת ההשכלה הגבוהה מבטיח שהמדיניות המדירה תמשך.

כיצד ניתן להפוך את הקמפוס למרחב מוגן, המגן על סטודנטים.יות ערבים.ות הן מבחינה פיזית, והן מבחינת השוויון, הכבוד וחופש הביטוי שלהם?

ניסיון העבר, לרבות הימים האחרונים, מלמד על כך שאנחנו צועדים לעבר ריחוק בין יהודים לערבים בין כותלי האוניברסיטה, הגברת חוסר הביטחון האישי של הסטודנטים הערבים, ופגיעה חמורה בזכות הבסיסית של הסטודנטים להביע את דעתם, להזדהות עם עמם, להתלונן בפומבי נגד ביטויי גזענות ואפליה נגדם, ולומר את רצונם בלי פחד ובלי איומים. זכויות בסיסיות אלה נרמסות כשכוחות הביטחון מתנהלים בברוטליות כלפי סטודנטים מפגינים, מבצעים מעצרים בשערים ובמעונות ואף נכנסים לקמפוס עצמו לפזר הפגנות, בניגוד חמור לנורמות מקובלות באקדמיה ולכללים הפנימיים של האוניברסיטאות. התגייסות הנהלות האוניברסיטאות כדי להגן על הסטודנטים בשעת משבר ראויה, אך אינה מספקת.

הבעיה האמיתית היא מוסדית ותשתיתית: על ההנהלות להשיב את השליטה לידיהן, למנוע כניסה של כוחות הביטחון לקמפוסים ולעצור בתוקף כל התערבות ברוטלית במחאות הסטודנטים. עליהן להקים מערך שלם, חדש ועדכני של נהלים פנימיים שלא יהיו כפופים לכוחות הבטחון. עליהן להבטיח את ביטחונם האישי של הסטודנטים הערבים, להבטיח ולעודד את חופש הביטוי, ההתארגנות והמחאה שלהם. אלו צעדים מכריעים בהחזרת המעמד של המוסדות להשכלה גבוהה כמקום מאפשר מגן, פתוח ומקדם חשיבה רעיונית צלולה ושווה לכולם.

הכותבות הן חברות באקדמיה לשוויון, ארגון המונה כ-700 מרצים.ות וסטודנטים.יות ופועל למען שוויון ונגד אפליה בהשכלה הגבוהה בישראל