"את קולטת שנוצלת במשך שנים": המשבר בענף הפרסום, גרסת העובדים

בריחת המוחות מענף הפרסום, בעיקר לענף ההייטק, שנעשתה אקוטית בשנה החולפת, עמדה במוקד כתבה שפרסמנו כאן בשבוע שעבר. בכתבה דיברו בכירים בענף על איום קיומי של ממש לתעשייה, הנובע מהקושי לשלם את המשכורות שמאפיינות את ההייטק, להשוות את התנאים ולתת אופק לעובדים. ברקע נמצא עצב חשוף מתקופת הקורונה, שבה לאלפי עובדים שפוטרו או הוצאו לחל"ת היה זמן לשאול את עצמם שאלות על התעשייה שבה הם מועסקים, ועל מצבם שם. התשובות, ברוב המקרים, אינן מחמיאות לענף ולמנהליו.

● על מה אתם מתלוננים? הפכתם את ענף הפרסום לאי של חוסר אנושיות | דעה

עשרות תגובות שהתקבלו בעקבות הכתבה מציגות תעשייה דורסנית ואלימה, ששואבת מהעובדים שעות ארוכות - לעיתים ללא תמורה הולמת, מתוך תפיסה מוטעית שהם צריכים להודות על עצם ההזדמנות. בעקבות זאת שוחחנו עם עובדי הענף בעבר ובהווה. רובם ככולם ביקשו לדבר בעילום שם, תוך טשטוש פרטים מזהים של העובד והמשרד. עם זאת, חשוב לציין כי ישנם גם משרדים שבהם המציאות היא אחרת, שפויה יותר.

"אני מבקש להישאר בעילום שם כי אני מפחד מנקמות", מודה פרסומאי שהועסק בתעשייה למעלה מעשור. "כבר ראיתי בוסים שנקמו בעובדים לשעבר שהעזו לדבר. הענף הזה נשלט על-ידי אנשים כוחניים מאוד, שלא ממהרים להכניס את היד לכיס ולפרגן לעובדים.

"עבדתי בענף במשך כעשור, ומה שהכי עצוב זה הזלזול המתמשך בעובדים. מדובר בענף שרוב העובדים בו מגיעים עם תשוקה למקצוע, ונתקלים במעסיקים שמשלמים משכורות מגוחכות, מתעמרים בעובדים ויוצרים סביבות עבודה רעילות, ועוד עושים שיחות דה-מורליזציה שבהן המסר הוא 'תגידו תודה שאנחנו מאפשרים לכם לעבוד במקצוע הנפלא הזה, כי בחוץ המצב גרוע'".

העובד מתאר לחצים נפשיים ועומס נוראי (גם בשל החוסר בכוח-האדם), שמביאים את העובד לקצה. "מיתוס 'התקציבאית הבוכה בשירותים' הוא לא מיתוס, אלא עניין יומיומי. כשאתה מקבל את כל האלימות הארגונית הזו בתמורה לפחות מ-9,000 שקל ברוטו בחודש - בסוף כולם בורחים להייטק".

משפחה בהפרעה

הסיפורים על אווירה רעילה חוזרים על עצמם שוב ושוב בוורסיות שונות. "אני בעל ניסיון של שש שנים במשרדי פרסום וסושיאל", מספר עובד בענף. "ברובם יש מנטרה של 'תישארו עוד שעות, תנו עוד מעצמכם', כאילו זה מדד לתרומה של העובד למשרד.

"יש תחרות מי נשאר יותר ו'מכבה את האור' במשרד. התחושה היא שמנצלים אותך, מבקשים שתיתן ואתה לא מקבל כלום. זו גישה מאוד מיושנת, ואחרי תשע שעות הראש לא עובד, ומרגישים מתוסכלים ומותשים. קרה שחזרתי הביתה סחוט מאנרגיות, ושאלתי את עצמי למה אני צריך את זה, ואיפה החיים שלי".

לדבריו, אחת מהמנטרות החביבות על מנהלי המשרדים היא שהמשרד הוא כמו משפחה. "אוהבים להגיד את זה, אבל כשנכנסים לעומק, מגלים שבחלק מהמקרים זו משפחה בהפרעה, שה'אבא' מלא רעל שדולף לכל העובדים. יש הרבה אלימות מילולית.

"אני זוכר סיטואציה שבה מישהו מההנהלה הבכירה באחד מהמשרדים התחיל לצעוק על עובדת, ללא סיבה מוצדקת. שמענו הכול, הוא עשה את זה מול כולם, והשפיל אותה מאוד. הבחורה החלה לבכות, והוא בתגובה אמר לה 'אל תעשי לי דרמות כאן'.

"בתקופת הקורונה, מרוב שקיצצו קיבלתי התקף חרדה באמצע יום עבודה. הכול נפל על כולם בבת אחת. מישהו מההנהלה הבכירה פשוט התחיל לתחקר אותי, במקום לקבל את הסיטואציה ולשחרר אותי הביתה. כאילו אנחנו עבדים, ולא אנשים. המנטרה של מנהל המחלקה הייתה 'זה שהשעה 18:00 לא אומר שצריך ללכת הביתה'.

"בסופו של דבר עזבתי את המשרד. זה פגע בי מאוד ויצאתי מצולק, אבל מצד שני - ידעתי מה אני לא רוצה ממקום עבודה. ולמרות שאני אדם שקריאייטיב זה אצלו בדם מגיל אפס, אני לא רוצה לעבוד במשרד פרסום יותר. ברוב המקרים, זה אותו סיפור עם שם אחר".

פורשת אחרת מתארת את האווירה הלא נעימה, בלשון המעטה, השוררת בחלק ניכר מהמשרדים. "כל היום צועקים עליך או מעל הראש שלך. כל ההתנהלות בצעקות. גם הלקוחות צועקים עליך. באחד המשרדים שבהם עבדתי היה בכיר, אדם טוב ומוכשר, והיחיד שעוד איכשהו היה בן אדם. ואז הוא חלה באופן פתאומי כתוצאה מלחץ, ואמרתי לעצמי: רגע, זה העתיד פה?

"במשרד אחר הייתה מנהלת לקוחות הכי פייטרית, שעבדה מול לקוחה מאחת החברות הכי גדולות במשק. בכל פעם אחרי שיחה איתה, היא הייתה יוצאת לבכות בחוץ. למה להגיע למצב הזה, ועוד על פרסומות?

"אני רואה את בעלי שעובד בהייטק. כל הזמן דוחפים להם אוכל ומתנות, כדי להשאיר אותם עוד שעות. אני יותר שעות ממנו במשרד, ואפילו בננה אין במטבחון. אז לא 'תן ביס', אבל תשימו לחם וגבינה לאנשים שעובדים פה 12 שעות ביום בממוצע".

אימהות OUT

הפורשת מהענף שמה את האצבע על סוגיה נוספת, שנוגעת לשעות העבודה. "כשעובד יודע שהוא נשאר עד שמונה, תשע או עשר בלילה - הוא מורח את היום. מגיעים רק ב-9:30, ומתחילים באמת להתרכז רק ב-16:00. כי אם גם ככה ארוחת ערב אתה אוכל במשרד, ואם תצא ב-18:00, יעשו לך שיחת נזיפה, אז מה משנה כל היום הזה בכלל? לעומת זאת, אנשים שיודעים שהם יוצאים בשעה קבועה, ושיש להם אופציה לראות אור יום או לעשות משהו, מתקתקים עבודה".

הדרישה לשעות-לא-שעות, העדר הגמישות בתנאים והצורך להתנצל על כל דקה מחוץ לעבודה, פוגעים באופן טבעי בנשים שהתחילו את הדרך במשרדי הפרסום כרווקות, ובמהלך הקריירה נישאו והפכו לאימהות.

פרסומאית לשעבר, שעובדת היום כמנהלת מוצר בחברת גיימינג בינלאומית, מספרת על ימיה באחד המשרדים הגדולים. "כשחזרתי מחופשת לידה, למרות שהרגתי את עצמי ואחרי הנקות עוד עבדתי בלילה, בשיחת ההערכה השנתית המנהל שלי נתן לי ציון נמוך בסעיף המוטיבציה. ההסבר שלו היה: עכשיו, כשאת אימא, יש לך סדר עדיפויות שונה, אז זה מוריד את הציון של המוטיבציה.

"לדבריו, הוא הרגיש שהוא לא יכול לבנות עליי אם צריכים להגיע לעבוד על פרויקט גדול בסופ"ש. ביקשתי שייתן לי את היכולת לבחור אם אני יכולה או לא. חברה שלי שעבדה באותם ימים במשרד כסופרוויזרית של תקציב גדול הייתה בהריון. מנהלת קבוצת הלקוחות שלה ממש התפרצה עליה פעם אחת, ואמרה לה 'ההיריון שלך לא בא לי טוב'.

"כשהייתי פרילנסרית ושקלתי לחזור למשרדי הפרסום, מנהלי הדיגיטל של משרד פרסום גדול רצו שאצטרף לצוות שלהם, אבל ממשאבי אנוש בכלל לא הסכימו לראיין אותי, כי היה להם סעיף של 'לא מקבלים עובדים שלא יכולים להישאר עד 18:00 בכל יום' - ממש סיכול ממוקד על אימהות".

לדברי אשת קריאייטיב לשעבר, שהיום הקריירה שלה פורחת הרחק מעולם הפרסום, "כשאת נכנסת להריון בפרסום יש שעון מתקתק על הגב שלך. הענף הזה אוהב נשים רווקות בלי ילדים, שעובדות כמו גברים, או גברים שלא רוצים לראות את הילדים שלהם אף פעם. אבל גם לרווקים מגיע לראות אור יום, ובימינו גם גברים רוצים לבלות עם התינוק שנולד.

"קופירייטר שעבד איתי נשבר מזה שהוא לא רואה את התינוקת שלו. היום הוא בהייטק. והוא אחד הכי חריפים שהיו במשרד. אני עזבתי בהתחלה כדי להיות עצמאית. עבודה שהייתה לוקחת לי במשרד יומיים וחצי עשיתי בשלוש שעות בבית. למה? כי ההפרעות, הצעקות והסטרס במשרד מפריעים לתפוקה.

"בסוף בחרתי להיות שכירה בשיווק. מחר לילד שלי יש תור לטיפת חלב, ולא ידעתי איך להגיד להם שאני יוצאת, כי אני יחסית חדשה. בסוף מתברר שלאף אחד לא אכפת, ואפילו מעודדים לצאת לדברים של הילדים.

"בתיאוריה, הכי הייתי רוצה לעבוד בעבודה שלי (קריאייטיב) בשעות נורמליות ובמשרד נורמלי, ובלי שצועקים על אנשים מבוגרים ומפחדים משיחות עם הלקוח. להיות פרילנס לבד בבית או לעבור לשיווק ולהייטק, בעיניי זו התפשרות. היינו מעדיפים להישאר בתחום שלנו ובעבודה שלנו, פשוט בתנאים יותר טובים, והכוונה היא לא לכסף".

"המשרדים הם פשוט ריכוז של מורכבויות שליליות: ניהול לוחץ, יצירתיות מוגבלת, משוא פנים וצביעות", אומרת בכירה לשעבר בענף. "יש הרבה לחץ והקטנה. הרגע הזה שבו את בוחרת לעשות משהו בשביל עצמך נחשב כאילו את נגד המשרד, מיד את הופכת לאויב.

"החלטתי לעזוב בגלל תרבות ניהול אלימה נפשית, שרוצה ממך עוד ועוד, פוליטיקות דורסניות והשקר של 'אנחנו משפחה' שכבר היה שקוף. אני ממש לא רוצה שהם יהיו משפחה, אני פשוט לא רוצה שהם יגידו שהם משפחה".

תגידו תודה שאתם פה

נקודת השבר הגדולה הייתה בתקופת הקורונה. המשרדים מיהרו למהלכי קיצוצים ופיטורים, אך די מהר התברר כי החששות שהתעשייה תושבת לא מתממשים, וחלק ניכר מהלקוחות ממשיכים לפרסם. למרות זאת, המשרדים ראו בכך הזדמנות להתייעל ולהגביר רווחיות - בלי קשר למצבם האישי של העובדים.

פרסומאית שעבדה שנים ארוכות בענף מספרת כי אומנם הציעו לה לחזור מהחל"ת, אך היא ביקשה להיות מפוטרת. "מי שהוחזר - זה היה בתנאים מעליבים, שעות ארוכות בשכר יותר נמוך, ועוד נתנו לו להרגיש שהוא צריך להגיד תודה.

"מהר מאוד מצאתי עבודה בחברת הייטק, ואני כל-כך מצטערת שלא עשיתי את המעבר הזה קודם. אני מרגישה כמו בפוסט-טראומה, ורק עכשיו אני קולטת איך נראה יחס נורמלי בעבודה. המשכורת שלי הוכפלה, וכבר קיבלתי העלאה בשכר אפילו שעוד לא עברה שנה, ועוד דברים שלא חלמתי עליהם במשרדי פרסום. אבל היחס המכבד וההערכה עולים על כל אלה.

"כשהוציאו אותי ועוד מאות עובדים במשרדי פרסום לחל"ת נפקחו לי העיניים, והבנתי שלא אכפת להם באמת מהעובדים. היום אני מרגישה כאילו שיצאתי ממערכת יחסים אלימה. אחרי שעשיתי את המעבר דיברתי עם כמה חברות שעשו זאת לפניי, וכולן תיארו את התחושה הזאת. האיכסה שנשארת כשאת קולטת שנוצלת במשך שנים".

במבט לאחור, היא אומרת, "היו שם דברים שנראו לי טבעיים, אבל לא יכולים להתקיים בשום מצב - צעקות, תחושת ה'תגידי תודה שאת פה', אי-אפשר לעלות משכורת במשך שנים כי המצב לא משהו (שקר), תחמנות של מנהלים שאת רואה. שקרים, שקרים ועוד שקרים, בכל מיני תחומים. ועדות חקירה כמו בשב"כ כשנעשתה איזו טעות - לפעמים אפילו לא משמעותית - והפלת האשמות ממחלקה למחלקה, שבסוף מתגלגלת על העובדים הפשוטים, ולעולם לא על מנהלים".

פרסומאית אחרת שעזבה את הענף מספרת שבתקופת הקורונה "בערך 12 מהחברים הכי טובים שלי מהענף נזרקו הביתה, וכל התחום קפא לכמה חודשים. אמרתי לעצמי שאני חייבת לדעת לעשות עוד דברים. ראיתי איך לבעלי שלחו מתנות ופעילויות לילדים, גבינות יקרות וגלידה, ואמרתי לעצמי 'היי, אני גם בן אדם מוכשר. אני טובה בעבודה, ולי אף אחד אף פעם לא שלח כלום'. מפה אנשים התחילו לפזול".

לא מרוויחים, לא מתפתחים

יש עוד עניין שקשה להתעלם ממנו: פערי השכר בין ענף הפרסום לענף ההייטק. "אני קופירייטרית ומנהלת סושיאל במשרד פרסום", מספרת עובדת, "ובדיוק חתמתי חוזה עם חברת הגיימינג המובילה במשק. המשרד שאני עובדת בו כיום הוא בין הבודדים שבאמת מכבד את העובדים שלו, אין טחינת שעות מטורפת שלא לצורך, יש לי מנהלים מדהימים שהם באמת אנשים טובים וקולגות מקסימות. הסיבות בכל זאת שאני עוזבת הן השכר והתנאים.

"כיום אני מרוויחה 9,000 שקל ברוטו, וזה כשיש לי חמש שנות ניסיון וקורות חיים מפוארים. אני יודעת שהקולגות שלי מרוויחות עוד פחות ממני. בחברה שאני עוברת אליה הציעו לי 24 אלף שקל, פלוס מניות, בונוס רבעוני על עמידה ביעדים, חודש חופשה בתשלום בשנה, תן ביס בהיקף של 1,300 שקל בחודש והסעות מטעם החברה למשרד.

"כל זה לפני שדיברנו בכלל על פיתוח אישי - החברה מממנת לי קואוצ'ר - והטבות מוכרות יותר כמו נופש חצי שנתי בחו"ל. כך שעם כל הכבוד לענף הפרסום, שהיווה עבורי בית, אני רוצה להיות מתוגמלת ונאלצת לצאת לדרך חדשה".

עם זאת, היא מבהירה, כסף אינו הסוגיה היחידה שעמדה על הפרק. "גם מבחינה מקצועית הרגשתי שאני לא לומדת ולא מתפתחת, וגם מבחינה אישית הרגשתי שאין לי איך לבוא לידי ביטוי יותר במשרד, ואין שום התייחסות לעובד כאדם - למשל סדנאות העשרה, אימוני קואוצ'ינג, פיתוח של פרויקטים אישיים. בסופו של דבר, פרסום הוא תעשייה יצירתית רק כשמדובר בלקוחות - לא בעובדים".

יש שיטענו כי בשורה התחתונה מדובר בדור חדש ומפונק, שלא מוכן לעבוד קשה כמו דור הפרסומאים הקודמים. על כך משיב פרסומאי עם ניסיון: "הם לא מפונקים, הם אנושיים. פרסומת זה לא מקרה חירום. כל העולם השתנה. היום בקושי הולכים ברגל, ופעם הלכו 2 ק"מ לבית ספר. אז לא לרצות לעבוד יותר מתשע שעות זה לא פינוק, זה להיות בנאדם מלא.

"גם תפיסת הכסף השתנתה. יותר ויותר אנשים מבינים מה הערך של כסף, ואיך לפעול איתו. התודעה הכלכלית נפתחת עכשיו, זה כמו שחרור הספרים מהכנסייה. במשרדי פרסום, כשיש לך הייטק מול העיניים, זה שקוף. הענף משתנה כל רגע, וההנהלה לא משתנה".

יש גם מי שמדבר על הבחירה להישאר בענף, למרות החסרונות הגלויים. לדברי קופי בכיר בתעשייה, הזליגה להייטק משנה את הענף לטובה. "הירידה ביוקרה של ענף הפרסום הפכה אותו לשפוי יותר, והפחיתה את שעות העבודה. עובד כבר לא צריך להתגנב החוצה ב-18:00, וגישת ה'תגיד תודה שאתה כאן' כמעט ונעלמה.

"עובדי הענף הוותיקים הם אוהבי פרסום אמיתיים, שאוהבים את האקשן ומתרגשים לראות שלט או פרסומת שלהם בטלוויזיה או ברשת. נוצר דור של מקצוענים שבאים לעבוד, לא כי זאת העבודה הכי מגניבה, אלא כי זה הדבר שהם הכי אוהבים לעשות.

"עם זאת, כאיש משפחה אני חש לא פעם רגשות אשם נוכח העובדה שאני מתפשר על השכר שלי רק כי כיף לי. כמו כן, עובדי הפרסום לא מקבלים קרן השתלמות, נדיר שיש בונוסים לעובדי קריאייטיב וזה מבאס. אני אוהב את המשרד שלי ואת רכבת ההרים של הענף, הממכרת באופן מחריד. אבל קשה מאוד להסתכל על העתיד, ולא לחוש חרדה במקום שבו אין אפילו קרן השתלמות".