דרושה: אג'נדה לשמאל הישראלי

הבחירות במשרדי הממשלה למפלגות המרכז-שמאל אינן משקפות שום רעיון מתכלל, בניית סדר יום או חשיבה מערכתית. הן מאופיינות בהגיון אחד: לא לעצבן את הימין. כך למשל, במסגרת הווטו של הימין הניאו-שמרני ניתן היה למפלגת העבודה לבחור בתיק עבודה ורווחה מאוחד, התיק לשוויון חברתי, ותיק הבריאות - ולייצר בשורה של תפיסה חברתית-כלכלית של דמוקרטיה חברתית; מפלגת יש עתיד יכולה הייתה לקחת משרדי כלכלה, פנים, תשתיות ותחבורה ואנרגיה ולבנות גישה מערכתית לתשתיות הציבוריות בישראל תוך יצירת אוטונומיה גדולה יותר לשלטון המקומי; מפלגת כחול לבן יכולה הייתה לבחור תיקי בטחון, בט"פ ומודיעין ולייצר תפיסת חוק וסדר ביטחונית-ציבורית; מפלגת מרצ יכולה הייתה לקחת משרדי סביבה, שת"פ אזורי ונגב וגליל ולייצר סדר יום יהודי-ערבי וקהילתי-סביבתי. האקלקטיות והמינוריות של המשרדים, ובעיקר היעדר כל חשיבה מדיניותית, מצביעים על מצבו העגום של המרכז-שמאל בישראל.

לאורך ימי שלטון נתניהו התמודד המרכז-שמאל הישראלי עם תהליך עמוק של דה-לגיטימציה, של הסתה, הזרה והדרה מהזירה הציבורית והשיח הפוליטי והיה עסוק בקרב מאסף על שימור כללי המשחק של הדמוקרטיה, הגנה על שלטון החוק והמוסדות הדמוקרטיים, הצדקה של שומרי הסף והתקשורת הציבורית, ושימור הקונצנזוס בדבר יהודית ודמוקרטית שהוחלף ברעיון 'אתה בחרתנו' של העם היהודי ומנהיגו בנימין נתניהו. כל זה הפך את המרכז-שמאל לריאקטיבי, ריאקציונרי, מתגונן ומוסדי-פורמליסטי בגישתו. בניגוד לכך הימין הישראלי עבר תחייה ועיצוב מחדש הן של הניאו-שמרנות היהודית-פופוליסטית והן של שליטה מוחלטת בשיח, במוסדות, במנופי השינוי, במדיניות ומשילות ובעיקר בתודעה של העם.

ואולם שיקום של המרכז-שמאל הישראלי לא יכול פשוט להיות "השבת הסדר" על כנו. הוא חייב לייצר סדר יום חדש. תהליך של בריאה מחדש חייב להיות יצירתי, מלהיב ומכונן אידאל חברתי-דמוקרטי אלטרנטיבי שמציע פרדיגמה חדשה של שינוי פוליטי המורכב משלושה ממדים עיקריים: תפיסת ישראליות, משילות מקצוענית ודמוקרטיה אזרחית.

בעשור האחרון הגדרת הימין-שמאל עברה טרנספורמציה - מעמדות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני לעמדות לגבי ישראל יהודית מול ישראל דמוקרטית. העיצוב הסופי - יהודית מול ישראלית - נשען על התובנות של פינקלשטיין, על הלחישה של נתניהו באזני הרב כדורי 'השמאל שכח מה זה להיות יהודי' ועל קמפיין 'נתניהו טוב ליהודים'. זעקתו של גפני מיום השבעת הממשלה - 'זו אינה ממשלה יהודית יותר' ביטאה היטב את המחלוקת.

אל מול העם היהודי, הדתי-לאומי, האנטי-ליברלי, הבדלני והאתני של הימין יצרו המחאות החברתיות של 2011 ו-2020 תפיסה של עם ישראלי. על מושג זה של ישראליות נשענה ברית האחים בנט-לפיד כבר ב-2013. העם הישראלי הוא גם עם דמוקרטי: כלל אזרחי ישראל, כולל הערבים. ייקח עוד עשור של הסתה כנגד הערבים, מבית מדרשו של נתניהו והימין היהודי, שינסה ליצור דה-לגיטימציה לשמאל, אבל מושג הישראליות שבה דיברו במחאה החברתית, יצרה קוטב אלטרנטיבי של זהות קולקטיבית משתפת ומכילה של ישראליות דמוקרטית. את תפיסת הישראליות המכילה, המרובדת, המורכבת יש לייצר עכשיו כמנופים לבנייה חברתית-פוליטית. תכנית חומש משותפת, עברית-ערבית, לערים המעורבות, הנבנית יחד, בשיתוף עם החברה הערבית ולא תכנית יהודית המושתת על 'המגזר' היא מקום חשוב להתחיל בו. דיון בתכנית ליבה ישראלית-דמוקרטית לכל זרמי החינוך בישראל - כולל החמ"ד, החרדים והערבים - הוא מקום נוסף. שיתוף הפעולה הקואליציוני ושילובם של חברי הכנסת הערבים בכל ועדות הכנסת, כמו גם העבודה המשותפת של מפלגות ימין מרכז ושמאל בפיקוח הפרלמנטרי יכולים לייצר מציאות של רב-גוניות מורכבת וביקורתית כבסיס לישראליות.

אתגר מרכזי של המרכז-שמאל הוא יצירת אלטרנטיבה משמעותית לתפיסת המשילות של הימין של נתניהו. ממשלת הימין על-מלא 2015-9 פירקה את האדנים של שירות מדינה מקצועי, ציבורי הפועל למען האינטרס הכללי ולא רק המגזרי או האישי של השר הממונה. ההתנגחות האימתנית של נתניהו, לוין ואוחנה בפרקליטות ובמוסד היועץ המשפטי לממשלה מזה, והדה-לגיטימציה של צמרת הדרג המקצועי של ישראל כץ במשרד האוצר מזה, סימלו את תפיסת המשילות של ממשלת נתניהו: נאמנות עיוורת לשר.

כנגד נאמנות אישית כבסיס למשילות, חייב המרכז-שמאל לייצר אלטרנטיבה של משילות מקצוענית, עם תפיסה רחבה של שיתוף מומחים, שיתוף ציבור וחשיבה על תהליך של משילות משלבת. בעידן נתניהו כל עיתונאי או פקיד ממשלתי נחשב כסוכן מפלגתי. אמור לי למי אתה מצביע ואומר לך מה המדיניות. תפיסת משילות משלבת צריכה להחזיר את האמון לדרג המקצועי, לבנות תהליכי עבודה של היוועצות ושיתופי ציבור, ולייצר פרדיגמה בה עובדי המדינה המקצועיים הם חלק ממארג קהילת המדיניות של השר והממשלה. חיזוק, לגיטימציה והעצמה של משרדי הממשלה כמניעים של תהליכי מדיניות ושותפים בביצועם הוא בסיס להשבת תקשורת ציבורית ומגזר ציבורי הדואג לאינטרס הישראלי ולא לשר הממונה.

האתגר השלישי של המרכז-שמאל הוא בניית תפיסת דמוקרטיה אזרחית החורגת מעבר להשבת הלגיטימציה לשלטון החוק, לאיזונים ובלמים ולחיזוק שומרי הסף. מבחינה חוקתית העברת חוק יסוד החקיקה, שיקבע את היחסים בין חוקים רגילים וחוקי יסוד, ובין הממשלה לבין הפיקוח הפרלמנטרי והביקורת השיפוטית החיוניים בדמוקרטיה, כמו גם חוק יסוד השוויון, שייקבע את העקרון המהותי של כל דמוקרטיה כמסד של הדמוקרטיה הישראלית, הם הבסיס.

ואולם על מפלגות המרכז-שמאל לייצר מודלים של התחדשות דמוקרטית, שיתוף ציבור והעצמה אזרחית הבונים על ההשתתפות הדמוקרטית המקומית במחאות הצמתים, בחברה אזרחית ובתנועות המחאה אבל לוקחים אותה לתשומות ממשיות לתהליכי בנייה דמוקרטיה השתתפותית מלמטה, ומסד של בוחרים ופעילים המחברים בין הציבור ובין המפלגות.

התחדשות דמוקרטית היא קריטית לחשיבה מחודשת של הישראליות המבוססת על דמוקרטיה חברתית. ישראליות כלל-אזרחית הבוחנת מחדש את השיח, דרכי הובלת שינוי ויצירת חזון משותף ומלהיב הם צורך חיוני להבראת החברה הישראלית המקוטבת.

הכותבת היא חוקרת מחאה חברתית ומשבר הדמוקרטיה, מחלקה למדע המדינה האוניברסיטה העברית

*** גילוי מלא: הכותבת היא בת זוגו של דני זקן אשר כותב בגלובס