החברה הערבית: המבחן כרגע הוא של לפיד

הצבעת אמון הכנסת בממשלת השינוי ברוב של 60-59 בתמיכת הרשימה הערבית המאוחדת - רע"ם בראשותו של ח"כ מנסור עבאס, היא תחילתו של המבחן של יאיר לפיד אפילו יותר מאשר המבחן של עבאס. החברה הערבית נמצאת בשפל היסטורי של אי-אמון במוסד הכנסת כזירה לשיפור מעמדה, וההסכם הקואליציוני מהווה מבחן אמת ליאיר לפיד ולכל גוש השינוי לגבי כוונותיהם האמיתיות כלפי עתיד מעמדה של החברה הערבית.

אין זו הפעם הראשונה בה חבר כנסת ערבי הנמנה עם גוש השמאל ממונה לשר בממשלות ישראל. הרי לפני ח"כ עיסאווי פריג' שמונה לשר לפיתוח אזורי, מונה ח"כ ראלב מג'אדלה מהעבודה לשר המדע והספורט. המשותף ביניהם הוא ששניהם מחזיקים בתיקים לא משמעותיים שמתבססים לרוב על חשדנות. הוצאת ענייני הביטחון מוועדת הפנים המיועדת לראשות רע"ם, עדיין מעורר ספקות משמעותיים על מעמדה של החברה הערבית בעניין הרוב השלטוני היהודי.

אין אני ממעיט משילובה של החברה הערבית כחלק מהממשלה. הדבר לא היה קל במיוחד במדינה המגדירה את עצמה לפי לאומיותו של הרוב. לחבר בין זרמים קיצוניים כמו פריג' ועבאס עם ליברמן ובנט זהו מעשה לא פשוט ולא מובן מאליו. אך אין בשוני האידאולוגי הקיצוני כדי להביא לפשרה על ייצוג של ממש בעוגה הממשלתית.

ההיסטוריה מלמדת כי החברה הערבית נמצאת בשוליים של קובעי המדיניות במדינה מאז הקמתה. במקרה הטוב היא הייתה שחקן ספסל, כך בשנת 1992 המפלגות הערביות עשו שינוי בהחלטתם להיות שחקנים אקטיביים. אך לא הם ולא ממשלת רבין, ראו באחד כלפי השני שותפים אמיתיים כחלק מהרכב הממשלה, כך שהפתרון המועדף על שני הצדדים היה לתמוך בממשלת רבין מבחוץ ולהעניק לה הגנה מול כל ניסיון של אי-אמון.

ההפתעה של מנסור עבאס היא לא רק בדרך החשיבה שלו בה הוא לא פוסל לשבת עם הימין ועם השמאל, אלא באומץ הלב שלו בכך שהוא לראשונה בתולדות המאבק הפרלמנטרי הערבי הישראלי במדינה, בו לראשונה מנהיג מפלגה ערבי מחליט ללכת בעקבות האמונה שלו ולא בעקבות הפופוליזם. ההחלטה שלו היא בגדר מבחן עם רמת סיכון די גבוהה שהתוצאה ידועה מראש: הצלחה או כישלון כאשר אין ציון אמצע. ההצטרפות לממשלה מהווה שבירת מוסכמות היסטורית בה החברה הערבית לראשונה מחליטה להיות שותפה בהחלטות הממשלתיות ולא שחקן ספסל.

הבעיה של עבאס ותומכיו היא לא בהחלטה שלו. הרי יאמר לזכותו של עבאס כי הוא הלך לבחירות עם מצע בחירות גלוי ושקיפות שלא משתמעת לשתי פנים בה הודיע שהוא מתכוון להיות לשון המאזניים ולהיות חלק מכל הרכב ממשלתי כלשהו. הבעיה היא בחברה הערבית עצמה וביחס הממשלה כלפיה. ההיסטוריה מלמדת כי שיעור ההצבעה הנמוך של החברה הערבית בכנסת ידע עליות ומורדות. בשנת 1999 החברה הערבית האמינה להבטחותיו של אהוד ברק להיות ראש הממשלה של "כוווולם". שיעור ההשתתפות בבחירות של 75% שמתוכם ברק קיבל 94.3% מקולות המצביעים הערבים נתן תקווה לחברה הערבית כי תם עידן ההחרמה נגדה. אך אכזבתם מיהרה לבוא כאשר הוציא את נציגיהם מחוץ לקונצנזוס הממשלתי.

החברה הערבית נמצאת היום בשפל האמונה בעשייה הפרלמנטרית. שיעור ההשתתפות בבחירות לכנסת ה-24 של כ-45% מצביע על אי אמון זועק בכנסת כזירה להשפעה פרלמנטרית. כניסתה של רע"ם לממשלה היא אירוע מכונן בתקופה מאד רגישה. ובכך, כישלון ההחלטה של רע"ם יש בה כדי להיות אכזבה עמוקה ומכה קשה לא רק לציבור בוחריו אלא גם לאלה מהחברה הערבית שיושבים על הגדר ורוצים להיות שחקן אך אין להם את אומץ הלב והתעוזה לומר אחרת.

המבחן הוא לא של עבאס ולא של המאוחדת. המבחן הוא של יו"ר יש עתיד ושאר מנהיגי גוש השינוי. הם צריכים להוכיח כי כוונותיהם כלפי החברה הערבית הנן אמיתיות. עליהם למלא את כל הבטחותיהם כדי להביא את שאר החברה הערבית לזירה הפרלמנטרית. נכון שרע"ם מייצגת 4 מנדטים מתוך 10 המשויכים לרשימות ערביות אך יש לזכור שעדיין יש 60% מהמפלגות הערביות (המיוצגת ברשימה המשותפת) מחוץ להרכב הממשלה ו-55% מבעלי ההצבעה לכנסת בחברה הערבית אינם מאמינים בכנסת כלל. האחריות של לפיד היא כפולה: למלא הבטחותיו כלפי רע"ם, ובנוסף לחזק את האמון של החברה הערבית בכנסת, כי זה המינימום שמתבקש ממנהיג.

אין ספק כי מדובר בהסכם קואליציוני המכיל מגוון רב של דעות פוליטיות מזרמים שונים של הקשת הפוליטית הישראלית, דבר שהופך את המלאכה למאוד קשה. אך אין זה תירוץ לשים את החברה הערבית בשוליים. ההיסטוריה מראה כי החלטות המלחמה והחלטות השלום היו רחוקות מכל השפעה של המפלגות הערביות אם היו מחוץ לממשלה או בתוכה. גם למיעוט יש כוח. ובכך, הרשימה המשותפת חייבת להיות פרגמטית ולשים שיקולי האגו הצידה. שבעה עשורים מאז הקמת המדינה, היא תקופה מספיקה שהמפלגות הערביות להשכיל לשחק משחק עריצות המיעוט!.

אין ספק כי יחס הממשלה כלפי החברה הערבית חייב להשתנות, ואין ספק כי כל העיניים נשואות אל ראש הקואליציה לפיד. בניית אמון בין החברה הערבית למוסדות הממשלה הוא יעד מרכזי שצריך לעמוד בפני מקבלי ההחלטות. על ממשלת השינוי לעבור את אומץ-הלב של ביבי בהכשרתו של עבאס והחברה הערבית. וכן, לפיד יכול.

הכותב הוא רו"ח כלכלן, מנכ"ל המועצה הכלכלית לפיתוח החברה הערבית