האותיות הקטנות שמאחורי המיזמים ה"ירוקים" להקמת טורבינות הרוח

איתן פרנס הוא המייסד ומנכ"ל של "איגוד חברות אנרגיה ירוקה לישראל". שם יפה לארגון ששם לעצמו מטרה נעלה ביותר: קידום אנרגיה ירוקה בישראל. פגשתי אותו בכנסת במספר דיונים בנוגע לקידום אנרגיית רוח. באותם דיונים ייצגתי את תושבי הר עמשא בחבל יתיר, שבריאותם וסביבתם עומדות להיפגע קשות מעשר טורבינות רוח שיוקמו צמוד לבתיהם (כמו גם במקומות נוספים בארץ), והוא ייצג את היזמים.

בטורו "החברה להגנת הטבע מנותקת מהעתיד שלנו", מאשים פרנס את החברה להגנת הטבע בהמרדת תושבים נגד אנרגיה ירוקה; עוד קודם לכן בכנסת, הוא בא למחות על הקשיים שמערימים על היזמים לטענתו, על כך שלא נותנים להם את כל המרחב המתבקש כדי שחברותיהם עתירות המשאבים יקדמו את אנרגיית הרוח "כמו שעושים בכל מדינות העולם" (כלומר עושים זאת שם באגרסיביות, ובדורסנות, מבלי להתחשב בבריאות התושבים, בטבע, בנוף ובבעלי החיים) ועל הצורך "להסיר חסמים תכנוניים". לכן, מוטב שפרנס יקרא לילד (או לטור שלו) בשמו: זהו מסע שמטרתו אחת - להזיז מהדרך כל מי שעשוי להפריע למימוש המיזם האגרסיבי של הצבת טורבינות הרוח הענקיות (כל אחת מהן בת 180 מטרים, כגובהם של מגדלי עזריאלי), לנטרל ניסיונות מחאה ולבטל טענות הנוגעות לצדק אקולוגי.

בהתאם, לא נותר אלא לפרק כמה מן הטענות שפרנס העלה בטורו וכפי שהוא עושה מעל כל במה אפשרית, ולהראות עד כמה הן מוטעות לטענתי:

ראשית, פרנס טוען כי פרויקטים של אנרגיית רוח יקדמו את היעדים שקבעה מדינת ישראל בתחום האנרגיה המתחדשת. אלא שלא די בכך. גם משרד האנרגיה, בתוכנית האסטרטגית שלו, וגם מרכז המחקר של הכנסת בפרסומיו מהשנתיים האחרונות, מציגים תמונה שמשמעותה אחת: טורבינות רוח לא ייצרו אנרגיה מספקת שתקדם באופן משמעותי את היעד הממשלתי לצמצום גזי חממה. מדוע? כי בישראל אין מספיק אזורים עם מספיק שעות רוח איכותיות. יעידו על כך הפערים בין הייצור המוצהר והייצור בפועל של הטורבינות שכבר פועלות במעלה גלבוע: רק 15% מהייצור המתוכנן יוצר בפועל בשלוש השנים שבהן פועל המיזם, והוא מוגבל לשעות ספורות בכל יום.

נזקי בריאות, פגיעה באיכות החיים ופגיעה בטבע

עוד טוען פרנס, כי בכל העולם אוהבים אנרגיית רוח ומחבקים אותה, ואילו בישראל ארגוני סביבה משניאים על התושבים אנרגיית רוח. גם כאן המציאות רחוקה ממה שפרנס טוען. ברחבי העולם יש אלפי ארגונים, קטנים כגדולים, הנלחמים בטורבינות רוח פוגעניות ודורסניות. על מה מתלוננים התושבים? בדיוק על אותם הדברים שמהם חוששים גם הארגונים והתושבים בישראל - נזקי בריאות, פגיעה באיכות החיים ופגיעה בטבע, לעתים עד כדי פגיעה אנושה ביישובים וחוות שננטשו, פשוטו כמשמעו, בשל הרעש הקולי והתת-קולי הבלתי נסבל שמייצרות טורבינות רוח.

פרנס אינו מהסס להצהיר שטורבינות הרוח אינן גורמות נזקי בריאות. לא ברור אם הוא בחר להתעלם או שפשוט לא קרא את עשרות, אם לא מאות, הפרסומים המדעיים מהעשור האחרון המצביעים על ההשפעה השלילית של טורבינות הרוח על בריאות התושבים שאיתרע מזלם לגור בסמיכות להן. ואם לא די בכך, אחרי שהכחיש את נזקי הבריאות שטורבינות הרוח התעשייתיות גורמות, פרנס מגדיל לעשות ומביא את הטיעון הדמגוגי האולטימטיבי: אלפי אנשים מתים מזיהום אוויר (נכון עד כאן) וטורבינות רוח יכולות להציל אותם (לא נכון) - וכיצד יצילו אותם הטורבינות, אם הן לא תייצרנה את החשמל המספק באופן רציף ולעולם לא יחליפו תחנות כוח פחמיות? כלומר, כך נמשיך כולנו לסבול גם מתחנות הפחם וגם מטורבינות הרוח, באזורים שבהם הן תפעלנה.

לבסוף טוען פרנס כי כיום יודעים להקים טורבינות רוח גם על ציר הנדידה של ציפורים מבלי לפגוע בהן. אז גם כאן לא ניתן להתווכח עם הנתונים - מיליוני ציפורים נקטלות בכל שנה בגלל טורבינות רוח בעולם, והנזק למגוון הביולוגי עצום. כידוע, ישראל היא ציר מרכזי מאד למיליוני ציפורים נודדות, ובהן מינים נדירים שהפגיעה בהן תהיה חמורה.

בסיכומו של דבר, התהדרות בנוצות (ובכנפיים) של טורבינות הרוח, מבלי לתת את הדעת לצדדים הקטלניים והאנטי-סביבתיים שלהן, עלולה לחטוא לאמת ומסמאת את עיניהם של מי שחפצים בפיתוח אנרגיות ירוקות באמת ובהתמודדות יעילה עם משבר האקלים. כך בכל מקום, כך ביתר שאת בישראל הקטנה ומעוטת השטחים הפתוחים.

בכל תוכנית פיתוח וקידום אנרגיות מתחדשות, חובה לאזן בין המחיר האקולוגי, הסביבתי והאנושי אל מול הרווח האנרגטי. וכפי שהטיבה לתאר השרה החדשה להגנת הסביבה, תמר זנדברג, באחד מאותם דיונים על אנרגיית רוח שפרנס וגם אנוכי השתתפנו בהם בכנסת, "לא פותרים בעיה אחת על ידי יצירת בעיה אחרת".

הכותבת היא תושבת הר עמשא, שכ-450 מטר מביתה אושרה הקמת טורבינות רוח