בלב מתכווץ מדאגה, צפינו בשבועות האחרונים בהתפרצות האלימה ברחבי ישראל, שהפכה למעין מלחמת אזרחים, במיוחד בערים המעורבות, ומעוררת חשש אמיתי ליכולת לבנות כאן חיים משותפים.
דווקא בזמן הזה, אולי יותר מבכל תקופה אחרת, חשוב לזכור ולהזכיר שפיתוחה וגם שילובה של החברה הערבית במארג החיים בישראל, הן זכות והכרח וגם צו השעה, לא פחות משהן מבחן משמעותי למדינת ישראל כדמוקרטית ושוויונית.
המיעוט הערבי אינו מעורב בקבלת החלטות גדולות לשיפור מעמדו, אלא רק כאופוזיציה הסובלת מדה-לגיטימציה לשיתופי פעולה. בין השאר בשל כך, השלטון המקומי ברשויות הערביות לא ממומן דיו כדי להתמודד עם המציאות, ועל אלה נוספה השתלטות הפשיעה והאלימות על החברה הערבית, שנובעת מסיבות שונות ובהן יאוש, שטחי הפקר, היעדר אכיפה מעודף הזדמנויות בעולם הפשע ומיעוט לעומת הזדמנויות בעולמות התעסוקה האיכותית.
פתרונות בתחום השיטור והאכיפה בוודאי הכרחיים, ואנו קוראים לממשלה להקצות לכך את המשאבים הנדרשים, אך אלה מטפלים רק בסימפטומים. שינוי אמיתי טמון באפשרות של כל אדם להגשים את עצמו, לעסוק במה שיבחר, מתוך הזדמנות שוויונית ככל הניתן.
דוגמאות טובות להשתלבות תעסוקתית כזו, ניתן לראות בתחום הבריאות: מספר הרופאות והרופאים, האחיות והאחים מהחברה הערבית עובר את חלקם באוכלוסייה, ואלה מהווים חלק מרכזי בשירותי הבריאות בישראל כפי שראינו בהתמודדות עם מגפת הקורונה. גם בשירות הציבורי, באקדמיה, בכלכלה, בספורט ובתרבות ניתן לראות שיפור.
האתגר והפוטנציאל הגדול ביותר נמצאים בתחום ההייטק - מנוע הצמיחה העיקרי של מדינת ישראל המשיא תרומה עצומה למשק, הן בהכנסות ישירות והן בהשפעה הסביבתית על הכלכלה.
אף על פי כן, עומדות בפני תעשיית ההייטק הישראלית שתי בעיות עיקריות. הראשונה, מחסור בעובדים מיומנים ויזמים המקטין את צמיחת התעשייה בארץ. השנייה נובעת מהצפי כי פוטנציאל הצמיחה של ישראל קרוב למיצוי, והדרך היחידה להגדילו היא בשילוב אוכלוסיות מודרות בתעסוקה האיכותית.
הפתרון האידיאלי הוא הנגשת התעשייה לחלקים באוכלוסייה שלא משתתפים בה כרגע בצורה משמעותית: ערבים, חרדים, נשים ותושבי פריפריה.
למרות ההתקדמות האדירה בעשור האחרון - קפיצה מכ-300 מהנדסים ערבים בתחילת שנות התשעים, ל-9,000 כיום, הם עדיין מהווים אחוז מועט (3%-4%, רחוק לאין שיעור משיעורם באוכלוסייה) מהמועסקים בהייטק.
על כן, ברור כי הגדלת מספרם זו משימה לאומית. כך גם פתיחת מרכזי תעסוקה בפריפריה ובערים מעורבות , שיניבו עבור הרשויות שרובן חלשות הכנסה נוספת, אותה יוכלו להשקיע בפיתוח התשתיות ובצמצום פערים.
עבודה משותפת, וכך גם תעסוקה איכותית, הוכחו כמפחיתות ניכור וחיכוך ומייצרות חיבור. אין צורך להרחיב בחשיבות הדבר בימים שבהם מאיים הקרע על החברה הישראלית.
יש מקום לאופטימיות, וההתקדמות בעשור האחרון מעודדת - למשל, ההצלחה בנצרת, מספר הסטודנטים הערבים (5,887 בשנה החולפת) שלומדים במקצועות ההייטק וסצנת היזמות הטכנולוגית בהובלת יזמים ערבים (מעל 100 חברות) - אך נדרש צעד משמעותי יותר. שיאפשר, למשל, לאותם 50% אקדמאים ערבים בוגרי מקצועות ההייטק שטרם מועסקים בתעשייה, להשתלב בה.
לאחרונה הקים משרד רה"מ צוות שיבחן דרכי פעולה לקידום ההייטק בחברה הערבית. החלטה זו באה בעקבות תכנית שהוכנה על ידי עמותת "צופן", בעזרת חברת דלויט ואיגוד תעשיית ההייטק בישראל (IATI), לבקשת ועד ראשי הרשויות הערביות.
זהו צעד בכיוון הנכון, שיש לממשו במעשים בדמות תוכניות בתחום החינוך, התשתיות ואוריינטציה דיגיטלית, הבאת מרכזי תעסוקה, תמיכה ביזמות ועוד.
ההשלכות תהיינה עצומות: צמיחה בתל"ג של ישראל, לצד יכולת לטפל באופן משמעותי בבעיות יסוד בחברה הערבית, ובסדק העמוק שנפער בין הרוב היהודי למיעוט הערבי.
דווקא בימים אלו, בהם הקיטוב בחברה הישראלית בין ערבים ליהודים הולך וגדל, זהו צו השעה לפעול לצמצום הפערים וחיזוק השותפות.
פרופ' זיאד חנה ודדי פרלמוטר מכהנים כיושבי ראש המועצה הציבורית לקידום ההייטק בחברה הערבית מייסודו של ארגון צופן
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
